הכרה במחלת בירגר במשרד הביטחון: זכויות נכי צה"ל

משנת 1992 הוא שירת בשירות בתי הסוהר, בכלא צבאי כסוהר בטחון במשך שבע וחצי שנים, עד לחודש יוני 2013, עת שוחרר מהשרות לאחר שועדה רפואית קבעה כי אינו כשיר להמשיך בתפקידו כסוהר בטחון.

ביום 11.7.2013 הוא הגיש למשיב בקשה להכרת זכות (מחלה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים) בגין פגיעה פוסט-טראומתית.

בחקירתו הנגדית הסביר ד"ר בירגר מדוע, לדעתו, תיאוריו של המערער על מצבו הנפשי לא תיאמו את היתנהגותו במהלך השנים: "מהמסמכים שאני קבלתי עולה שהוא תפקד יפה מאוד בצבא, זכה להערכה, היתקדם בדרגות, תואר כאדם מקצועי ואסרטיבי ... זה דבר שהוא מאוד מאוד משמעותי. הוא מסיים תואר ראשון, זה מאוד משמעותי. זה הספיק בשבילי כדי להתחיל להטיל ספק בנוגע להמשכיות ... שיש לו תסמינים מתמשכים של PTSD". "הוא תיאר תסמינים שנמשכים מאז הפגיעה ועד היום, שהם מאוד מאוד קשים. היית מצפה שלצד תסמינים כאלה קשים תהיה איזושהי ירידה תפקודית. זה מה ששכיח. היית מצפה שתסמינים כל כך קשים יבואו לידי ביטוי לא רק בכמה שבועות אחרי הארוע, אלא שנים רבות, וזה לא בא לידי ביטוי. הוא כותב שיש לו חזרה של זכרונות, מראות, ריחות, קשיי שינה, חלומות, ביעותים. איפה זה בא לידי ביטוי?". "רוב הקלינאים מאמינים בקיום של PTSD מושהה כאשר יש איזו המשכיות ברמה יותר נמוכה של תסמינים וירידה תפקודית לאורך שנים. זה מה שכתוב ב-textbook שלנו, וכאן זה לא מיתקיים". "יש מקרים שבהם שנים לא קיימות תלונות ויש תיפקוד תקין. זה קורה יותר בטראומות מאוד מסיביות, טראומות מלחמתיות ... זה לא נמצא בטראומות כמו שהוא עבר". המומחה הדגיש כי לא קיים תעוד למצוקה רגשית של המערער ולירידה תפקודית בין השנים 1999 - 2007 , שעשויות לאפיין PTSD מושהה.

...

העובדה שבמשך למעלה מעשור לאחר שהתרחש האירוע מיום 18.1.1999 (שקיומו הוכח, ושמתקיים לגביו קריטריון A שב-DSM-5) לא נרשמה פנייה לטיפול רפואי נפשי, והיעדרן של ראיות חיצוניות ואובייקטיביות בנוגע לתסמיני מחלת PTSD, אשר, לטענת המערער, התקיימו מאז האירוע ועד היום, מובילים למסקנה כי לא עלה בידי המערער להוכיח שהוא לוקה במחלה זו. אנו מעדיפים, איפוא, את מסקנתו של מומחה המשיב, הסבור כי המערער אינו לוקה ב-PTSD כי אם בהפרעה נפשית אחרת שאינה קשורה לשירות, על פני מסקנתו של מומחה המערער.

התוצאה לאור מסקנתנו בפסקה הקודמת, אנו סבורים כי לא נפל דופי בהחלטת המשיב מושא ערעור זה, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו הנפשית וקבע כי לא הוכח שהוא סובל מ-PTSD.

לפיכך, אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערער לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,000 ₪.

הסביר כי לא תבע בהתחלה את משרד הבטחון אלא את ביטוח לאומי בשל היותו נאיבי לדבריו, ולכן לצורך הגשת התביעה לביטוח לאומי פנה אל ד"ר בירגר על מנת שיתמוך טענותיו המערער נישאל בעדותו מדוע בחוות דעתה של ד"ר הרט אשר ערכה סקירה מאוד רחבה לגבי מצבו הרפואי, לא צוין כי יש למערער בעיה בעמ"ש מותני- המערער השיב כי מאז ומתמיד הבעיה העיקרית היא בכאבי ראש.

מעיון בתיקו הרפואי עולה כי במחלקת רשומות בבית החולים תרו אחר מיסמך אישפוז משנת 67-68, וכלשון ההודעה: "לאחר חפוש יסודי עפי' שם בקלסרים משנים 67, 68 לא נימצאו מסמכים" אלא שכאמור התאונה אירעה בשנת 66' ולא בין השנים 67-68 ולכן לא ברור האם מוצו כל החיפושים אחר המסמך.

[13: 453-455 לת"ר] בנוסף, לא ניתן לקבל עמדה לפיה המערער לא נהג להתלונן על כל דבר, המסמכים בתיק מעידים יותר מכל כי המערער ידע לעמוד על זכויותיו ולהגיש פעם אחר פעם תביעות למשרד הבטחון ולביטוח לאומי בגין בעיותיו הרפואיות.

כך למשל בגין פגיעתו ברגל במלחמת ששת הימים- המערער הגיש תביעה להכרת זכות כבר בשנת 1971, ובהמשך עמד שוב ושוב בפני ועדות רפואיות בגין פגיעה זו והשלכותיה על תיפקודו בניסיון לשנות את אחוזי הנכות[footnoteRef:14].

[21: למשל 38 לת"ר. רישום ביקורים אצל הנוירולוג ד"ר פלכטר משנת 2000-2010 עקב כאבי ראש (מגרנות) 104-173 לת"ר.] במסגרת תביעה שהגיש נגד משרד הבטחון בגין פגיעות נפשיות הנובעות לטענתו משרותו הצבאי הגיש תצהיר ובו תיאר באריכות את שרותו הצבאי לפרטי פרטים.

...

מסקנה: כאבי ראש, גב תחתון, אין קשר לשירות.

לא שוכנענו כי די בהסתמכותו של ד"ר רובינסון על אמינותו של המערער בהעדר ראיות על רצף תלונות משמעותי ובהעדר ממצאים קליניים והדמייתיים שיתמכו בטענותיו הכבושות של המערער.

נוכח האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ביום 28.11.2013 הגיש המערער למשיב בקשה להכרת זכות [מחלה] לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים).

עדויותיהם של עדי המערער על מצבו הנפשי בחקירתו הנגדית העיד המערער כי עובר לארוע התקיפה מחודש ינואר 2008 הוא חווה מצבי לחץ בצבא ובשב"ס: שיירות ומארבים ברצועת הבטחון בלבנון (עמ' 15), האינתיפאדה הראשונה והשנייה (עמ' 16), שבירת חפצים בבית בתקופת השרות הצבאי (עמ' 24), חשיפה לאלימות בבתי הסוהר ועבודתו באגף הבידוד בכלא דמון ("אם אתה עובד בתוך צינוק ואתה רואה בן אדם חותך את הווריד והדם עף עליך, ואתה לא רגיל לדברים כאלה, אז אתה סופג את זה" - עמ' 19) וויכוחים עם מפקד כלא קישון (עמ' 24).

דו"ח סיכום איבחון על-ידי פסיכולוג שקומי ופסיכולוגית קלינית מ"מכון רום" מיום 31.12.2014 בדו"ח סיכום הערכה אישיותית של המערער, שבוצע לבקשת המומחה הרפואי מטעם המשיב, תוארה גרסה עובדתית שנמסרה על-ידי המערער: "לדבריו, לאורך שרותו הצבאי נחשף למראות קשים מאוד כאשר שירת באינתיפאדה ובלבנון. הרבה בשל כך לשתות ואף היה אלים בביתו (שבר דברים) למרות שלהגדרתו אינו אדם אלים מטבעו. לאחר שרותו עבד בתחומים שונים ... ובהמשך התגייס לשב"ס ... לדבריו, היה חשוף לאורך עבודתו לאלימות ולאירועים קשים עם אסירים, אך הצליח לתפקד. מתאר כי ב-2008 בעת ששירת בכלא צלמון, ירד לאגף סגור עם אסירים בעייתיים, הסמל שהיה עמו פתח את הדלת וקיבל אגרוף מאסיר בפנים שהשתולל. א' מתאר כי הדף את האסיר אך הרגיש בהלם, 'כמו בסרט שהדם קופא', והארוע היה מבחינתו שונה מאירועים דומים אליהם היה חשוף. לדבריו מאז אותו ארוע היתנגד להכנס למיתחם בית הסוהר וחל שינוי בתפקודו. (יש לציין כי בתיקו דיווח על תלונות ביחס לעצבנות, קשיי שינה ולחץ בחזה כבר משנת 2007). מתאר כי לאחר הארוע החל לחוש מתח, איבד סבלנותו, התקשה לקבל מרות, הגיב בתוקפנות בעבודה והתקשה להרדם בלילות. לדבריו, היתנהגותו השתנתה, דבר שגרם למפקד המחוז להעביר אותו לתפקיד אחר - הקמת יחידת לווי ארצית. לדבריו, גם שם ניתקל באסירים קשים ומסוכנים. לדבריו, מאז הארוע סובל מסיוטים בלילה על דברים שראה בלבנון ובאינתיפאדה, על פקודיו שנספו באסון הכרמל ועוד. מתאר כי מתעורר בצעקות ומכוסה זיעה קרה. לדבריו סבל וסובל מהתקפי חרדה ובזכות אישתו הגיע ב-2012 לפסיכיאטר (דר' שולקין) שאבחן לדבריו כי הוא סובל מ-PTSD. מתאר כי הפך לאדם מבודד, עצבני וחסר אמון באנשים ובמערכת. מדווח כי שנתיים ישן בסלון, ללא יחסי אישות וחש כל הזמן מועקה ...". בפרק "אמינות ומוטיבציה" הועלה חשד למגמתיות ולניסיון היתחזות: " ... בשיחה עמו הרבה להדגיש קשייו ולתאר בפירוט ובצורה גרפית את המראות הקשים אליהם נחשף, אך ללא עוררות רגשית מוגברת. כמו כן, הרבה להדגיש ולעסוק באמינותו באופן שהרשים כמוגזם. תוצאות מבחן ה-MMPI מעלות נטייה חריפה להחרפה והגזמה בתאור הסימפטומים והבעייתיות, לצד מענה בלתי עיקבי על המבחן הפוגע בתקפותו. הציון הכללי שהיתקבל במבחן ה-SIMS נמצא כמוגבה באופן מובהק ביחס לציון החתך המומלץ לזיהוי החשד לקיומה של היתחזות. א' מציג שכיחות גבוהה מאוד של סימפטומים שאינם אופייניים לחולים שיש להם הפרעות פסיכיאטריות או הפרעות קוגניטיביות אמיתיות ובכך מעלה את החשד לניסיון היתחזות". בפרק "ממצאים קליניים" נכתב: "התמונה הכללית המתקבלת מצביעה על מאפייני חרדה ומתח פנימי, היוצרים עומס משמעותי ומשליכים על התיפקוד. יש לקחת בחשבון עם זאת, שאלה ביחס לאמינות הדיווח ונטייה להחרפה ומגמתיות בתאור הקשיים.

עוד ציין כי החשד למגמתיות מתגבר לנוכח העובדה שהתיאורים של תסמינים בתר-חבלתיים נזכרו לראשונה רק בסמוך להגשת התביעה למשרד הבטחון (הבקשה למשיב - א"ג).

המגמתיות בתאור תסמיני המחלה, המיוחסת למערער בחוות דעתו של ד"ר בירגר, המומחה מטעם המשיב, מקבלת חזוק במסקנות דו"ח סיכום איבחון מיום 31.12.2014.

...

התוצאה הגענו למסקנה שלא הוכח על-ידי המערער שהוא סובל מ-PTSD, וכי קיים קשר סיבתי עובדתי בין פגימה זו לבין אירוע התקיפה.

לא נפל, איפוא, דופי בהחלטת המשיב מיום 10.3.2015, ולפיכך דין הערעור להידחות.

הננו דוחים את הערעור, ומחייבים את המערער לשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 7,000 ₪.

לאחר שבחודש יולי 2011 אושפז המערער במרכז לבריאות הנפש שער מנשה (להלן: המרכז בשער מנשה) ושוב אובחן כלוקה בסכיזופרניה, הוא הגיש למשיב ביום 23.11.2011 בקשה להכרת זכות (מחלה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק).

הוא הדגיש כי ההפרעה הנפשית שהובילה לסיום שרותו הצבאי התרחשה בעקבות חשיפה לאירועים סטרסוגניים משמעותיים, כמו רצח חברו בפיגוע הדולפינריום, אבטחת יישובים בשומרון, תרגילי כיבוי אש ופעילות בחליפות מוגנות אש, ועזיבת דירה שכורה ומעבר למגורים בבית החייל, כאשר ברקע כל אלו עמדו תחושות של בדידות וחוסר בטחון, בהיותו "חייל בודד". המומחה הסביר כי הפחד והחרדה הובילו להתפתחות מצב פסיכוטי שהתדרדר במהירות החל מחודש נובמבר 2002.

ד"ר בירגר ציין כי האבחנה של המערער כלוקה בסכיזופרניה התגבשה רק בשנת 2003, לאחר שיחרורו מהשרות, אך הסכים כי "אמנם בדיעבד ניתן להתייחס אל ההתקף הפסיכוטי הראשון כאל ביטוי ראשון של המחלה". לחוות דעתו צורפה סקירה שלו על תיאוריות רפואיות שעסקו בקשר בין דחק (סטרס) לבין התפרצות סכיזופרניה, לרבות פאנל מומחים שכונס בשנת 2000 על-ידי קצין תגמולים, והמליץ להכיר בדחק כגורם לסכיזופרניה רק במידה ומדובר בדחק בעוצמה משמעותית, כפי שמופיע בקריטריון A של PTSD.

התנאים להוכחת "נכות" וטיבו של קשר סיבתי-עובדתי בהתאם להגדרת "נכות" בסעיף 1 לחוק הנכים, נידרש המערער להוכיח שלושה תנאים מצטברים: (א) קיומה של מחלה; (ב) כי המחלה ארעה בעת השרות הצבאי; (ג) כי המחלה נגרמה עקב השרות, דהיינו כי מיתקיים קשר סיבתי-עובדתי וקשר סיבתי-משפטי בין השרות לבין המחלה.

דוגמה להתקיימות המבחן האובייקטיבי בנוגע לסכיזופרניה מצוי בפסק הדין שניתן בע"ו (מחוזי ת"א) 53351-06-12 א. מ. נ' משרד הבטחון - קצין התגמולים (פורסם בנבו, 16.9.2013), בו דובר בחיילת שהשתתפה בקורס מש"קיות ת"ש (תנאי שירות).

...

אף לשיטתו של המומחה מטעם המשיב לא ניתן לדחות את המסקנה שהמחלה באה לביטוי חיצוני כבר ביום 20.11.2002.

פירושה של קביעתנו זו הינה העדפת המסקנה שבחוות דעתו של פרופ' קריינין על פני זו שבחוות הדעת של ד"ר בירגר.

כמו כן, אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 7,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית החל מהיום וכן את עלות שכר הטרחה ששילם המערער למומחה מטעמו (לרבות בגין עדותו בפנינו) בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית החל ממועדי התשלום.

בהחלטת המשיב מיום 16.11.2008 הוכר קשר בין שרותו הצבאי של המבקש לבין התיסמונת הפוסט טראומתית (PTSD) שממנה הוא סובל ודרגת נכותו הועמדה על 50%.

את העדפת חוות הדעת של ד"ר בירגר נימקה הועדה בכך שחוות הדעת של פרופ' פניג לא כללה היתייחסות לתביעות הרבות שהגיש המבקש למוסד לביטוח לאומי בשנים האמורות, המעידות על מסוגלותו ומודעותו לזכויותיו; וכן לכך שהמשיב ניהל חיים תיפקודיים באותן שנים, לרבות בתחום התעסוקתי.

תחולתו של הסעיף מותנית איפוא בכך שהנכה סובל ממחלת נפש או מליקוי בשכלו; ושמחמת אלה נבצרה ממנו היכולת להגיש תביעה בתוך שנה ממועד שיחרורו מהצבא, כאמור בסעיף 18(א) לחוק; ושנתמנה לו אפוטרופוס אשר הגיש את התביעה בתוך שנה מיום שנתמנה (רע"א 4406/10 בוחבוט נ' משרד הבטחון – קצין התגמולים, פסקות 9-7 (26.6.2012); אם כי לתנאי אחרון זה עשויים להיות חריגים, ראו רע"א 7588/01 פלוני נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 45, 48 (2002); ע"א 255/78 כהן נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון, פ"ד לב(3) 601, 604-603 (1978); והשוו לע"א 1597/92 קצין התגמולים נ' ממן, פ"ד מז(2) 478, 495 (1993)).

אף כי ככלל נוטה הפסיקה לפרש על דרך ההרחבה את סעיף 18(ו) לחוק, המבחן לקביעת זכאותו של נכה לתגמולים רטרואקטיביים נותר בעינו ואין לסטות ממנו באופן שאינו מתיישב עם התנאים הקבועים בחוק (רע"א 1221/14 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון, פסקה ח (16.3.2014)).

...

אולם אילוצים הנעוצים בשיקולי תקציב וסופיות הדיון מחייבים לתחום את מעגל הזכאות להטבות, ואין מנוס אלא לאזן מולם את התכלית הסוציאלית האמורה (רע"א 7097/10 זכאי נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון – אגף השיקום, פסקה 14 (24.1.2012)).

על בסיס קביעות אלו בא בית המשפט המחוזי למסקנה המשפטית שלפיה אין תביעת המבקש לתגמולים רטרואקטיביים באה בגדר החריג שנקבע בסעיף 18(ו) לחוק הנכים, ועל כן ראה לבטל את החלטת ועדת הערעורים להעניק לו תגמולים רטרואקטיביים לתקופה כאמור.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.