הכרה בזרמים לא-אורתודוכסים בהכנה לגיור

המו"מ נערך לאורך 1989 באינטנסיביות כימעט בלא פירסום, תוך מאמץ כן לאחדות יהודית ולהגינות כלפי כולי עלמא, וחיפוש נוסחה שתשקף את הרעיון כי אין לפצל את היהדות והיהודים לשיעורין; ועל כן, מחד גיסא, ליצור שולחן משותף לזרמים היהודיים השונים, תוך כיבוד הדדי, ומאידך גיסא, התוצאה תהא גיור שיהא מקובל גם על הרבנות הראשית לישראל, הנוסחה שהוכנה היתה כלהלן (הדברים מובאים בתירגום, מתוך רשימתי הנזכרת יחד עם חברי השופט נעם סולברג, "דת ומדינה בישראל בשנת היובל" סוכמה בתחילה בספר מנחה ליצחק ולימים בספרי נתיבי מימשל ומשפט, שם בעמ' 209): "'מיזכר הסכמה

מאידך גיסא, סברה הועדה שהכרה בגיורים לא אורתודוקסיים – השנויים במחלוקת, ואינם מקובלים על הזרם האורתודוקסי – תיפגע באחדות העם.

...

באשר לעותרים האחרים, מהנימוקים שפורטו ולנוכח מעמדם האיתן של בתי הדין המגיירים בקהילות החרדיות, סבורני שיש להכיר בגיורם לצורך חוק השבות.

איני מביע עמדה בסוגיית הגיור הרפורמי או הקונסרבטיבי שאינה מונחת בפנינו במסגרת זו. עוד אוסיף כי בהתחשב בהעדר פעילות לתיקון החוק במהלך העשור שחלף מאז הועמדה לפתחנו שאלת הגיורים האורתודוקסיים ה"פרטיים", ועם כל ההבנה לעמדתו של חברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, סבורני שאין עוד מקום לעכב את ביצועו של פסק דין זה. כמובן, ככל שתרצה הכנסת לתקן את החוק, בידיה לעשות זאת.

סוף דבר, מהנימוקים והטעמים שפירטתי מצטרף אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנשיאה מ' נאור (ראו פס' 1 לעיל).

מעבר לכך, שזורה לאורכה ולרוחבה של העתירה טענה כללית מצד העותרת, הרואה בהפלייה שיוצרים מבחני התמיכה נשוא העתירה נדבך נוסף בהדרה כוללת של העותרת ושכמותה מקבלת הכרה והטבות על-ידי המדינה בתחומים שונים, תוך העדפת הזרם האורתודוכסי על-פני התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, וכל זאת חרף פסיקה שיצאה מבית משפט זה באשר להעדר מקור סמכות חקוק למדיניות מעין זאת.

השאלה שבפנינו הנה האם יש הצדקה למציאות שיוצרים מבחני תמיכה אלו, ולפיה זוכים לתמיכה תקציבית מטעם המדינה מוסדות פרטיים המקיימים הכנה לגיור אורתודוכסי בבתי הדין המיוחדים לגיור או בבתי הדין הרבניים, בעוד שמוסדות פרטיים אחרים המקיימים הכנה לגיור בבתי דין עצמאיים של הזרם הקונסרבטיבי והרפורמי אינם זוכים בתמיכה דומה.

...

בהתאם לעקרונות שנקבעו בהלכה זאת, ולאור הצהרת המדינה לפיה תמלא אחר פסק הדין עד לשיעור של 20% מן התקציב שיועד בשנים אלו לתמיכה במוסדות ציבור העוסקים בהכנה לקראת גיור, מצאנו כי יש להורות למשרד לקליטת עלייה להעניק לעותרת ולשכמותה תמיכה מתאימה, בהתאם לחלק היחסי של מכוניה במערך הגיור הנתמך, עבור השנים 2006-2009 (ככל שתקציב עבור שנת 2009 כבר הועבר למכוני הגיור הנתמכים מתוקף מבחני תמיכה אלה).

מכל מקום, ברי כי כל החלטה להמשך מתן התמיכות תחייב את המדינה לנהוג בשוויון כלפי מכוני הגיור בהתאם לקביעותיו של פסק דין זה. סיכומם של דברים, החלטנו לקבל את העתירה ולהפוך את הצו על תנאי שהוצא בה למוחלט, בהתאם לאמור בסעיף 22 לעיל.

ההכרעה בעתירה הנוכחית, על-פי הנמקתה של הנשיאה, ובפרט ההתייחסות לקבוצת שוויון המבוססת על סיוע לעולים בהשתלבות תרבותית וחברתית, מקובלת עליי, באשר היא מיישמת את העקרונות הבסיסיים והמקובלים ומגשימה את הערכים להם מחויבות מדינת ישראל והחברה בישראל, וביניהם ערך השוויון ופלורליזם.

המשיב הוסיף, כי אף הוכנה טיוטה של אמות מידה ותבחינים שלפיהם ניתן יהיה להעניק מעמד עולה למי שהתגייר ב"קהילה יהודית אורתודוכסית מוכרת בישראל", שאינו זכאי לקבל אזרחות על-פי דין, או אינו בעל רישיון לישיבת קבע.

עם זאת, דומה כי כדברי כבוד השופט ד' מינץ בעיניין דהן, "הלכה למעשה היו אלו בתי הדין האורתודוקסים במסגרת עניין רגצ'ובה שגרמו לפריצת כל הגדרות. 'הללו באו לתקן ויצאו מקלקלים'. גיורם האורתודוקסי שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי זכה להכרה (מי מהם בבית דין בבני ברק ומי מהם בבית דין בשכונת מאה שערים בירושלים), אך בד בבד ניפתח הפתח להכרה בכל גיור בקהילה יהודית מוכרת על אף שלא נעשה במערך הגיור הממלכתי... " (ההדגשות אינן במקור).

במסגרת זו, מוסברת גם המסגרת הפרטית לגיורים אורתודוכסיים בישראל, כלהלן (שם, עמ' 737): "להשלמת התמונה נוסיף כי לצד בתי הדין הממלכתיים פועלים בישראל בתי דין לגיור 'פרטיים' – דוגמאת בית הדין של העדה החרדית בירושלים ובית הדין של הרב קרליץ בבני ברק – העוסקים במשך עשרות שנים גם בנושאי גיור. על דרך הכלל, גיוריהם הוכרו דרך קבע על ידי רישמי הנישואין, הרבנות הראשית ובתי הדין, ומכוחם גם על ידי המדינה. לימים, על רקע קשיים רבים שבהם נתקלו מתגיירים בבואם להתגייר במערך הגיור הממלכתי, הוקם בישראל בשנת 2015 מערך חלופי אורתודוקסי נוסף של בתי דין לגיור, המכונה 'גיור כהלכה'. גיוריו של בית דין זה, שמזוהה עם הזרם המתון יותר בציונות הדתית, לא הוכרו על ידי הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים, בעיקר משיקולים פוליטיים-השקפתיים. בעקבות פסק דין בבג"ץ שדן בכל סוגיית 'הגיורים הפרטיים', ניפתחה הדלת להכרה חלקית מצד חלק ממוסדות המדינה (גם אם לא בהכרח בצד הרבנות הראשית ובתי הדין הממלכתיים) גם בגיורים הנעשים במסגרת 'גיור כהלכה' (ה"ש 101: ראו בג"ץ רגצ'ובה...)". אותה הכרה חלקית בגיור שנעשה בבתי הדין הפרטיים לגיור של "גיור כהלכה", היא רק לעניין מירשם האוכלוסין.

...

תמצית טענת העותרות היא כי בהתאם לפסק הדין בעניין רגצ'ובה, על המשיב להיעתר לבקשתן לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות ולחלופין, לבחון את בקשותיהן לגופן.

למרות זאת טען המשיב, כי אין להיעתר לעתירות הנדונות.

כך בין השאר, עלה מדבריו של כבוד השופט נ' הנדל בעניין רגצ'ובה, כי "לנוכח מעמדם האיתן של בתי הדין המגיירים בקהילות החרדיות, סבורני שיש להכיר בגיורם לצורך חוק השבות. מובן כי שני בתי הדין שגיוריהם באו בפנינו במסגרת עתירות אלה אינם יוצרים רשימה סגורה, וכי יש להכיר במעמד גיורים שנערכו על ידי בתי דין נוספים החולקים מעמד דומה" (ההדגשות אינן במקור) (שם, פסקה 10).

את הקושי בהיבט ההלכתי תיאר בקצרה הרב נחום אליעזר רבינוביץ ז"ל, מקים רשת "גיור כהלכה" וחבר בוועדת נאמן, בספרו 'מסילות בלבבם' (הוצאת ידיעות ספרים, 2015 (מהדורה שנייה 2020) עמ' 288 (הציטוט לקוח ממאמרו של הרב אלי רייף, על הגיור, שפורסם באתר 'גיור כהלכה')): "ברור שאין מקום לחוקק חוק או לקבוע נוהל שכל הגיורים צריכים להיות כפופים לסמכות הלכתית מרכזית אחת. מעולם לא היה דבר כזה בישראל, וקביעה זו עלולה לעקור את הגרות… לאורך כל הדורות כל בית דין היה רשאי לגייר, ואפילו בימי הסנהדרין! בתקופת הלל ושמאי מצאנו ששמאי דחה כמה גרים ואילו הלל גייר אותם". אף עמדה הלכתית אחרונה זו תומכת במסקנה שלפיה יש לאפשר מסגרות גיור מגוונות בישראל, התואמות זרמים שונים ביהדות והשקפות דתיות מגוונות.

לפיכך ובהיעדר טענה בדבר פגם בכנות הליך הגיור שעברו העותרות, שתי העתירות מתקבלות ובהתאם לכך, הגיור של שתי העותרות יוכר לעניין מעמדן לפי חוק השבות.

במסגרת זו, המקרה שלפנינו הוא לכאורה מקרה פשוט וקל לבחינה: הקהילות המגיירות הן חלק מהזרמים המרכזיים של היהדות בעולם; זרמים אלה פועלים בקהילות רבות, ויש להן אף פעילות בישראל; ההכנה לגיור נערכה בישראל והשתרעה על תקופה משמעותית.

             בעקבות דעת הרוב בהחלטה הראשונה שניתנה על ידנו בהליך זה, הנחת המוצא בעניינינו היא כי ניתן להכיר במעמד היושב בישראל כבעל זכות מכח חוק השבות מקום שתוך ישיבתו בישראל כאמור עבר הליך גיור מוכר, בין בישראל ובין מחוצה לה. כן מצטרפת אני לקביעה בפסק דינו של הנשיא כי, אף שהליך גיור המתבצע בישראל במסגרת אחד הזרמים של היהדות שאינו אורתודוקסי (רפורמי, או קונסרבטיבי, להלן – "זרם פלוראליסטי") טרם זכה להכרה על ידי מוסדות המדינה, הרי מקום שהוא מתבצע בקהילה יהודית מוכרת בחוץ לארץ, הוא עשוי להקנות למי שהתגייר שם מעמד מוכר מכח חוק השבות בבואו לישראל.

...

על פי עמדתם של שופטי הרוב, כאמור בפסק דינו של חברי הנשיא, א' ברק, חייב שר הפנים להיעתר לבקשתם.

        האם ראוי לו לבית המשפט שיפסוק בשאלה אם היה נכרי פלוני ליהודי? האם ראוי לו שיפסוק בשאלה אם נתקיימו במתגייר התהליך הפנימי והתהליך החיצוני? האם ראוי לו שיפסוק בשאלה מי מוסמך לגייר?              בפרשת נעמת, שבה נדונה – לפי השקפתי, רק לכאורה – עתירתם של העותרים שם להירשם במרשם האוכלוסין כיהודים הבעתי, בין שאר דברים, את דעתי כי:   "הסוגיה מיהו 'שנתגייר' - שבה כרוכה השאלה מיהו יהודי - היא כבדת משקל מאוד, שנויה במחלוקת ציבורית חריפה ונוגעת בעצבים חשופים ובערכי יסוד של ציבורים גדולים במדינת ישראל ובתפוצות העם היהודי, ומראשית ימיה של המדינה עמדה על סדר יומה הציבורי (עיינו, בין היתר, בסקירתו של השופט מ' לנדוי בבג"ץ 58/68 בנימין שליט נ' שר הפנים ואח', פ"ד כג(2) 477, 522 – 525). סבורני שאין להימנע עוד מן ההגדרה, שראוי שלא תיעשה בהכרעה של בית המשפט, אלא כתוצאה של עיון מעמיק בכל הדעות והאמונות של כל הזרמים בציבור ומתוך מאמץ משותף להגיע להסכמה רחבה" (שם, בעמ' 765).

לענין זה מקובלת עלי הצעתו של חברי הנכבד השופט א' א' לוי להסמיך למטרות אלה את המערך הממלכתי החדש של הגיור, כאמור בסעיף 5 לחוות דעתו.

בלשון ההחלטה: "בעתירה שבפנינו, שניתן בה צו על תנאי, מבוקש כי נורה למשיבים לממן עריכת ברית מילה למתגיירים בגיור שאינו אורתודוכסי. בפני בית משפט זה תלויות עתירות בהן עלתה השאלה האם על המדינה להכיר בגיורים שאינם אורתודוכסיים ... ברור, כי הסוגיה של ברית מילה כחלק מגיור שאינו אורתודוכסי קשורה קשר בל יינתק בסוגיית הגיור עצמו. על כן, דעתנו היא שלעת הזו אין מקום לידון בעתירה דנא אלא יש להמתין להתפתחויות בהליכים העוסקים בסוגיית הגיור". בשנים שחלפו ניתנו בנתיים פסקי דין בהליכים שנסבו על הכרה בגיורים שנעשו מחוץ למערך הגיור הממלכתי לצורכי חוק השבות.

באופן יותר ספציפי, בבג"ץ 11585/05 התנועה ליהדות מיתקדמת בישראל נ' המשרד לקליטת עליה (19.5.2009) (להלן: בג"ץ 11585/05) נפסק כי החלת מבחני התמיכות הנוגעים להפעלתם של מכוני הכנה לקראת גיור על מכונים אורתודוכסיים בלבד נגועה בהפליה פסולה.

על כן, בעוד זכאי המעוניין להשתייך לזרם האורתודוכסי ניצב בפני הבחירה בין המסלול הממלכתי לבין המסלול הפרטי, עבור מי שאינו מבקש לזהות את עצמו כחלק מהזרם האורתודוכסי, אין עסקינן בבחירה שווה בין החלופה הציבורית לבין החלופה הפרטית, אלא משמעות הבחירה בין המסלולים, היא בחירה בין גיור אורתודוכסי לבין גיור רפורמי או קונסרבטיבי.

...

ואולם, סבורני כי טיעון עקרוני זה אינו יכול להצדיק את הסירוב לממן את השירות הפרטי במקרה דנן.

אשר על כן, ובהינתן הצטברותם של הטעמים שלעיל, אני מסכים עם מסקנתה של השופטת דפנה ברק-ארז לפיה דין העתירה להתקבל בנסיבות המקרה דנן.

ואולם, משניסיונות אלו לא הבשילו, אין מנוס מלהכריע בעתירה שלפנינו.