עוד נטען כי על פי הפסיקה, על מנת שמעשה היתאבדות יוכר כתאונת עבודה, תנאי הוא כי ההיתאבדות אירעה בסמיכות זמנים מיידית וקצרה ביותר לארוע בעבודה, בעוד שבמקרה של המנוח, חלפה כשנה ממועד הפיטורים ועד המועד בו שם קץ לחייו.
דיון והכרעה
בית הדין הארצי דן בסוגייה של הכרה בתביעה לקיצבת תלויים עקב התאבדותו של אבי המשפחה בעב"ל (ארצי) 66854-11-20 פלונית – המוסד לביטוח לאומי, 29.6.21; עתירה לבג"צ נדחתה: בג"צ 5736/21, מיום 13.9.21, וקבע כך (ההדגשה הוספה – ד.ו.):
"למעט מקרים חריגים, מקרים בהם הוכרה היתאבדות כפגיעה בעבודה היו מקרים בהם הוכח כי ההיתאבדות היתה בסמיכות לארוע בעבודה."
עוד נפסק כי –
"... התאבדותו המנוח התרחשה כשנה וחודש לאחר פיטוריו. מבלי להדרש לטענת המוסד הנסמכת על הפסיקה, שלפיה די בהיעדר סמיכות הזמנים בין הפיטורים לבין ההיתאבדות כדי לשלול הכרה בהתאבדות כפגיעה בעבודה, הרי שבעניינו מגירסת התביעה, הנתמכת בתצהירי אלמנתו וחבריו של המנוח, עולה כי מאז ארוע הפיטורים פעלו אצל המנוח גורמים רבים שהובילו להתדרדרות הדרגתית במצבו של המנוח, ובעיקרם העידר הצלחה לשוב למעגל העבודה, עת נחל אכזבות רבות במהלך התקופה שבין הפיטורים לבין ההיתאבדות. לטעמנו, אירועים אלה כמו גם שיחות הטלפון שהיו הטריגר המיידי להתאבדות מנתקים בהיבט המשפטי את הקשר הסיבתי בין הפיטורים לבין ההיתאבדות, גם אם נניח כי ארוע הפיטורים גרם דחק נפשי מסוים במועד הפיטורים, או בסמך לאחר מכן. נבהיר, כי מבחינה משפטית, אין לראות במצב נפשי הנובע מהיעדר הצלחה להישתלב במקום עבודה לאחר פיטורים, חלק מהארוע המיוחד של הפיטורים, הקשור לעבודה. מדובר בנזק מרוחק, שאינו נובע ישירות מהפיטורים אלא מגורמים חצוניים למקום העבודה ולפיטורים, כמו מצב השוק וכישוריו של המפוטר."
מן האמור לעיל עולה כי בעוד שככלל, נידרש שתהיה סמיכות זמנים בין ההיתאבדות ובין הארוע בעבודה (בעניינינו - פיטוריו של המנוח), בית הדין הארצי לא שלל אפשרות לחריגה מהכלל, במקרים המתאימים.
...
דיון והכרעה
בית הדין הארצי דן בסוגייה של הכרה בתביעה לקצבת תלויים עקב התאבדותו של אבי המשפחה בעב"ל (ארצי) 66854-11-20 פלונית – המוסד לביטוח לאומי, 29.6.21; עתירה לבג"צ נדחתה: בג"צ 5736/21, מיום 13.9.21, וקבע כך (ההדגשה הוספה – ד.ו.):
"למעט מקרים חריגים, מקרים בהם הוכרה התאבדות כפגיעה בעבודה היו מקרים בהם הוכח כי ההתאבדות היתה בסמיכות לאירוע בעבודה."
עוד נפסק כי –
"... התאבדותו המנוח התרחשה כשנה וחודש לאחר פיטוריו. מבלי להידרש לטענת המוסד הנסמכת על הפסיקה, שלפיה די בהעדר סמיכות הזמנים בין הפיטורים לבין ההתאבדות כדי לשלול הכרה בהתאבדות כפגיעה בעבודה, הרי שבעניינו מגרסת התביעה, הנתמכת בתצהירי אלמנתו וחבריו של המנוח, עולה כי מאז אירוע הפיטורים פעלו אצל המנוח גורמים רבים שהובילו להתדרדרות הדרגתית במצבו של המנוח, ובעיקרם העדר הצלחה לשוב למעגל העבודה, עת נחל אכזבות רבות במהלך התקופה שבין הפיטורים לבין ההתאבדות. לטעמנו, אירועים אלה כמו גם שיחות הטלפון שהיו הטריגר המיידי להתאבדות מנתקים בהיבט המשפטי את הקשר הסיבתי בין הפיטורים לבין ההתאבדות, גם אם נניח כי אירוע הפיטורים גרם דחק נפשי מסוים במועד הפיטורים, או בסמך לאחר מכן. נבהיר, כי מבחינה משפטית, אין לראות במצב נפשי הנובע מהעדר הצלחה להשתלב במקום עבודה לאחר פיטורים, חלק מהאירוע המיוחד של הפיטורים, הקשור לעבודה. מדובר בנזק מרוחק, שאינו נובע ישירות מהפיטורים אלא מגורמים חיצוניים למקום העבודה ולפיטורים, כמו מצב השוק וכישוריו של המפוטר."
מן האמור לעיל עולה כי בעוד שככלל, נדרש שתהיה סמיכות זמנים בין ההתאבדות ובין האירוע בעבודה (בענייננו - פיטוריו של המנוח), בית הדין הארצי לא שלל אפשרות לחריגה מהכלל, במקרים המתאימים.
הנימוקים למסקנה זו יפורטו בסעיפים הבאים.
בשונה מטיעוני הנתבע כי קביעות המומחית מנוגדות לאסכולה המקובלת שהוצגה לה, לא מצאנו כי כך הם פני הדברים.
לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו כי מסקנת המומחית המפורטת בחוות הדעת ובתשובותיה לשאלות ההבהרה, עומדת בסתירה לאסכולה המקובלת.
אשר על כן, דין התביעה להתקבל.
