הכרה בהשכלה רפואית מחו"ל לצורך קבלת רישיון לעסוק ברפואה בישראל

סעיף 4(א) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן: "פקודת הרופאים"), קובע את תנאי הזכאות לקבלת רישיון לעסוק ברפואה, בהם כי מדובר באדם "בעל השכלה רפואית". סעיף 4(ב) קובע מי ייחשב "בעל השכלה רפואית" לעניין סעיף קטן (א).

לענייננו רלוואנטי סעיף 4(ב)(2), הקובע כי בעל השכלה רפואית הוא "מי שלמד רפואה באוניברסיטה או בבית ספר לרפואה בחוץ לארץ שהמנהל הכיר בהם, ניתנה לו דיפלומה שהמנהל הכיר בה וסיים תקופת סטאז' שהמנהל הכיר במשכה ובתנאיה". בהתאם לסעיף 17ב לפקודת הרופאים, זכאותו של מי שרכש את השכלתו הרפואית בחו"ל ומבקש לעשות סטאז' בארץ, מותנית גם בעמידה בבחינות, שנושאיהן וכל הקשור בהן ייקבע בתקנות.

הרשות הרפואית המוסמכת רשאית לקבוע סטאנדרטים גבוהים, שמטרתם להבטיח כי בשערי המיקצוע יבואו אך ורק רופאים שרמתם המקצועית נאותה, ובית משפט זה לא יבוא בטרוניה לרשות זו אם לא תתיר לרופאים לעסוק בישראל אלא אם כשירותם אינה מוטלת בספק.

...

בענייננו, המנהל בחן את בקשת העותר, לאחר שזה הביא בפניו את המסמכים הרלוונטיים ופרש טענותיו בהרחבה, והגיע למסקנה כי לימודיו אינם מקנים השכלה רפואית נאותה ואינם עומדים בסטנדרט הנדרש.

בתוך כך, אין בידי לקבל את טענת העותר כי מדובר בהחלה רטרואקטיבית של הכללים שנקבעו להכרה של משרד הבריאות במסלולי לימוד רפואה, שכן כללים אלה אך עיגנו את שיקול הדעת המוקנה למנהל ממילא, כאשר לעותר אין זכות מוקנית להכרה בלימודים שלא נמשכו שש שנים מלאות, ושנעשו בשני מוסדות לימוד שונים (ואף בתחומי לימוד שונים), שלא ברצף.

אשר על כן, העתירה נדחית.

על מנת להבין את ההתפתחות שחלה בעיניין זה, נפרט מעט קודם לכן על התשתית החוקית למתן רישיון לעסוק ברפואה למי שלמד רפואה בחו"ל. רישיון לעסוק ברפואה לבוגר לימודי רפואה בבית ספר בחו"ל פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976 ("פקודת הרופאים" או "הפקודה"), קובעת, בין היתר, את התנאים בהם יהיה אדם זכאי לקבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל.

הינה כי כן, קבלת רישיון לעסוק ברפואה מותנית, בין היתר, בכך שיש למבקש הרישיון "השכלה רפואית" והוא עמד בבחינות שקבע "המנהל", הוא מנכ"ל משרד הבריאות, בהתייעצות עם "המועצה המדעית", שהיא המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל (סעיף 1 לפקודת הרופאים).

(1)   מי שפקולטה או בית ספר לרפואה במוסד להשכלה גבוהה בישראל העניקו לו תואר המעיד על סיום חוק לימודיו כרופא, ובילבד שהמועצה להשכלה גבוהה הכירה באותו מוסד ובאותו תואר; (2)   מי שלמד רפואה באוניברסיטה או בבית ספר לרפואה בחוץ לארץ שהמנהל הכיר בהם, ניתנה לו דיפלומה שהמנהל הכיר בה וסיים תקופת סטאז' שהמנהל הכיר במשכה ובתנאיה".

מעדותו של ד"ר שנון עולה, כי הסיבה לכך קשורה בעיקר לניסיון לקבוע בחינה נוספת אשר המועמדים שלא עסקו זמן רב ברפואה יידרשו לעמוד בה. לאחר דיונים הוחלט כי הבחינה הנוספת תעסוק במדעי היסוד ברפואה (אנטומיה, פתולוגיה, ביוכימיה, פיזיולוגיה, מיקרוביולוגיה, מטבוליזם ופרמקולוגיה), ואף נעשתה פנייה לדיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב לצורך קבלת מאגר שאלות לדוגמה במקצועות אלו.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 165,722 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.8.2015.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת את אגרת המשפט עבור הסכום שנפסק, את חלקה של התובעת בשכר המומחית מטעם בית המשפט ובנוסף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 15,000 ש"ח. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום.

סעיף 4(א) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז – 1976 מגדיר את הזכאים לקבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל.

אחד מהתנאים הנדרשים הוא היותו של מבקש הרישיון "בעל השכלה רפואית". סעיף 4(ב) מגדיר מיהו "בעל השכלה רפואית" ולעניין מי שלמד רפואה בחוץ לארץ נקבע בסעיף 4(ב)(2): "מי שלמד רפואה באוניברסיטה או בבית ספר לרפואה בחוץ לארץ שהמנהל הכיר בהם, ניתנה לו דיפלומה שהמנהל הכיר בה וסיים תקופת סטאז' שהמנהל הכיר במשכה ובתנאיה". סעיף 17ב לפקודה קובע כי מי שמבקש לעשות סטאז' "חייב לעמוד בבחינות" ותקנה 3 לתקנות הרופאים (בחינה לקראת סטז'), תשמ"ח-1988 קובעת כי לבקשה להבחן "יצורף אישור המנהל כי התמלאו בו התנאים הנקובים ברישה של סעיף 4(ב)(2) לפקודה". שאלת הכשירות לעסוק ברפואה בישראל היא שאלה "מובהקת לשיקול דעתו המקצועית ולמומחיותו המקצועית של מנהל שירותי הרפואה" ובידיו שיקול דעת רחב לקבוע "סטאנדרטים גבוהים" על מנת להבטיח רמה נאותה והולמת של העוסקים במקצוע הרפואה בישראל (בג"צ 3930/94 ג'זמאוי נ' שר הבריאות, 24.10.1994) (להלן – בג"צ ג'זמאוי).

...

ביום 1.9.2019 הגיש העותר בקשה חוזרת להיבחן בבחינת הרישוי, שנדחתה בהחלטת המשיב ביום 10.9.2019, שבה נקבע : "קיבלנו מחדש את המסמכים שכבר היו בתיקך האישי. לפיכך אין שינוי לגבי החלטתי הקודמת". ביום 27.12.2019 הגיש העותר עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"מ 66351-12-19) (כבוד השופט א' רובין) כנגד ההחלטה שלא לאפשר לו לגשת לבחינת הרישוי, ובכלל זה כנגד הקביעה כי לא הוכיח שהשלים את הקורסים החסרים מלימודיו באיטליה.

משכך היה בסמכותו של המשיב לבחון ולשקול את תכנית הלימודים הפרטנית שנקבעה לעותר, ובהינתן מאפייניה המיוחדים סבירה היא המסקנה כי היא אינה עומדת בסטנדרטים המקצועיים של הכשרה המצופה מרופא לעתיד בישראל.

העותר טוען כי הוא מכיר "לפחות 7 סטודנטים לרפואה, אזרחים ישראלים, שעשו את אותה הדרך, למדו תחילה באיטליה ולאחר מכן עברו לארמניה, בדיוק כמו העותר, והמנהל כן הכיר בלימודיהם ... מטעמים מובנים העותר יימנע מלציין את שמות חבריו, אך אם תישמע התחייבות המנהל, כי לא ייפגעו אחרים שייבחנו מסמכיהם ... הוא ישקול לחשוף את השמות". בדיון שהתקיים בבית המשפט הוסיף ב"כ העותר כי "ביקשתי מחברתי שתציג לי רשימת האנשים שעברו אתו את אותו המסלול" ואילו ב"כ המשיב מצידה טענה כי "אין לנו אפשרות להתייחס בלי נתונים כפי שחברי מבקש. יש גם הגנה על פרטיות עליהם". משנמנע העותר לתמוך טענתו כי בקשות "עם בדיוק אותם מסמכים" נתקבלו, אין בכוחה של הטענה לבדה לבסס מסקנה בדבר חוסר סבירות בהחלטת המשיב.

סוף דבר העתירה נדחית.

רקע נורמאטיבי ועובדתי בתמצית סעיף 4 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976 (להלן: פקודת הרופאים), קובע את תנאֵי הזכאות לעסוק במקצוע הרפואה בישראל, וביניהם התנאי שלפיו על המבקש לקבל רישיון לעסוק ברפואה להיות "בעל השכלה רפואית". בתוך כך, קובע סעיף 4(ב)(2) את התנאים להכרה בלימודי רפואה שנלמדו בבתי ספר לרפואה בחו"ל: "(ב) ואלה בעלי השכלה רפואית לענין סעיף קטן (א):

בשנת 2019 הוּצא חוזר מנכ"ל 4/2019, שכותרתו "הכרה בלימודי רפואה כללית בחו"ל", ובו פורטו התנאים להכרה במוסדות אקדמיים ובמסלולי לימוד רפואה כללית בחו"ל, לצורך קבלת זכאות להבחן בבחינת רשוי, או קבלת רישיון לעסוק ברפואה כללית בישראל.

...

במחלוקת זו סבורני כי הצדק עם המשיבים.

משנמצא כי לעותרים עומד סעד חלופי בדרך של הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, דין עתירתם להידחות על הסף.

העתירה נדחית אפוא על הסף, ועמה נדחית גם הבקשה למתן צו-ביניים.

המדובר ביחידים ילידי שנת 1967 ו- 1968, נשואים זה לזו והורים לשני בגירים המתגוררים בחו"ל. היחידים מתגוררים יחד בדירת 3 חדרים, בבית פרטי בעל שתי קומות, השייכת להורי היחיד באום אל פאחם.

באשר לטענות הנאמנת לאי מיצוי כושר הישתכרות, טענו היחידים כי בקשתם לניהול עסק לעיסוי רפואי לא התקבלה ולכן העסק אינו פעיל.

היחיד טען כי אין לו רישיון לעסוק ברפואה בישראל ולכן אין לו אפשרות לעבוד בתחום בארץ.

סמכותו של בית המשפט לביטול ההליך בשל מחדלי החייבים הוכרה גם בפקודת פשיטת הרגל, במקרים בהם התברר כי החייבים מנצלים את ההליך לרעה ונוהגים בחוסר תום לב בהליך (ראו להמחשה סעיף 18ה(א)(2) לפקודה).

במקרה דנן, המדובר ביחידים אשר צברו מחדלים לכל אורכו של ההליך בדמות אי המצאת מלוא המסמכים וההבהרות הנדרשות, צירוף אסמכתות מועטות לדו"חות החודשיים ואי מיצוי כושר הישתכרות, הגם שמדובר ביחידים משכילים ובעלי הכשרה וניסיון תעסוקתי משמעותי.

...

כמו כן, סבורני יש טעם לפגם בעמדת היחידים לפיה לכאורה אין ביכולת המדינה לטפל בנושא האיומים הנטענים ולכן לא פנו לקבלת טיפול מתאים, אך מנגד יש ביכולתה לפטור אותם מחובותיהם לנושה המובטח.

נוכח המפורט, אין מנוס מביטול ההליך בעניין היחידים.

אשר על כן, אני מורה על ביטול ההליך וביטול הצו לפתיחת הליכים על כל הוראותיו.