השאלה המתעוררת בהליך זה היא האם יש לראות בתובעת כמי שנפגעה בעבודה, וביתר דיוק – אם נדבקה בנגיף הקורונה במסגרת עבודתה כאחות במרפאת גולדרוזן בראשון לציון, השייכת לשירותי בריאות כללית.
כך נפסק בעיניין פרץ (ההדגשות במקור – ד.ו.):
"תביעה להכרה במחלת הקורונה כפגיעה בעבודה, בשים לב לכך שהדבקות במחלה יכולה להתרחש בסביבות חיים שונות של המבוטח ושל בני משפחתו הגרים עימו (להלן – בני ביתו), מחייבת מסקנה כי סביר יותר שהמבוטח נדבק בסביבת העבודה מאשר בסביבה אחרת. באת כוח המוסד לביטוח לאומי טענה בפנינו כי מקום בו יש הוכחה לכך שהמבוטח נחשף במסגרת העבודה לחולה מאומת בטווח זמן סביר מהזמן שהוא אובחן כחולה, נוטה המוסד להכיר בתביעה.
...
כך נפסק בעניין פרץ (ההדגשות במקור – ד.ו.):
"תביעה להכרה במחלת הקורונה כפגיעה בעבודה, בשים לב לכך שהדבקות במחלה יכולה להתרחש בסביבות חיים שונות של המבוטח ושל בני משפחתו הגרים עימו (להלן – בני ביתו), מחייבת מסקנה כי סביר יותר שהמבוטח נדבק בסביבת העבודה מאשר בסביבה אחרת. באת כוח המוסד לביטוח לאומי טענה בפנינו כי מקום בו יש הוכחה לכך שהמבוטח נחשף במסגרת העבודה לחולה מאומת בטווח זמן סביר מהזמן שהוא אובחן כחולה, נוטה המוסד להכיר בתביעה.
לאור האמור, לא מצאנו כי ניתן לקבל את התביעה על יסוד האמור בחוזר זה.
בשולי הדברים נציין כי לא די בעובדה שהתובעת היא אחות במרפאה, על מנת להביא למסקנה שהיא נדבקה בווירוס הקורונה בעבודה.
מכל מקום, בהתאם לפסיקה, אם היינו מגיעות למסקנה שהוכחו תנאי עבודתה של התובעת, היה מקום למנות מומחה יועץ רפואי לבחינת הקשר הסיבתי.
סוף דבר – התביעה נדחית.
