הכביש ונתיביו לפי תקנות התעבורה

בגדרה של עתירה זו מתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע האוסר על משרד התחבורה וחברת נתיבי ישראל "לבצע כל עבודה ובפרט הקמת מפרדה עשויה בטון בכביש 66, צפונית לכניסה לקבוץ מגידו [...]". למחרת היום, ביום 8.10.2015, הוגשה עתירה מנהלית נוספת לבית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת, הפעם על-ידי קבוץ משמר העמק (עת"מ 12549-10-15).

חברת נתיבי ישראל היא "רשות תמרור מקומית", כפי שזו מוגדרת בתקנה 1 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); הקמת מפרדת הבטון האמורה נעשית מכוח סמכותה של רשות תמרור מקומית לקבוע הסדרי תנועה, כפי שקבוע בתקנה 18 לתקנות התעבורה.

...

סוף דבר, שני ראשי העתירה דנן מצויים בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ועל-כן דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי.

העתירה נדחית אפוא על הסף.

העותרת תשלם הוצאות בסך של 10,000 ₪.

רקע והליכים קודמים המבקש הורשע, על פי הודאתו, אשר ניתנה לאחר שהחלה שמיעת הראיות בתיק, בעבירות גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ולפי סעיף 64 בצרוף סעיף 40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה במצב העלול לסכן את משתמשי הדרך, לפי תקנה 26(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); וסטייה מנתיב נסיעה, לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה בצרוף סעיף 68 לפקודת התעבורה.

הכביש סומן כשטח עבודה על ידי תמרורים, ונתיביו סומנו בצבע כתום.

...

הגם שבסופו של יום לא מצא בית משפט זה ליתן רשות ערעור, בוארה בפסק דינו המדיניות השיפוטית המנחה בעבירה זו, תוך שהודגש מקומה המרכזי של דרגת הרשלנות בעת קביעת העונש, והובהר כי במקרים חריגים בלבד יהא המורשע פטור ממאסר בפועל בשל נסיבותיו האישיות (ראו: רע"פ 2996/13 נייאזוב נ' מדינת ישראל (13.8.2014)).

בהתבסס על המפורט בכתב האישום, מקובלת עליי מסקנתן של הערכאות קמא ביחס למידת רשלנותו של המבקש, אשר חרף תנאי הכביש הראויים ושעת הצהריים בה אירעה התאונה – נרדם תוך כדי נהיגה במהירות גבוהה, ובכך הביא לקיפוח חייו של אדם צעיר שאיתרע מזלו להימצא בשולי הדרך עקב תקלה.

סוף דבר אשר על כן, הבקשה נדחית.

כפי שראינו לעיל, אי מילוי אחר דרישת ההדרכה אינו שולל את תוקפו של רישיון הנהיגה, משמע, שבמועד הארוע, לנהג היה רישיון נהיגה בר תקף על פי תקנות התעבורה, ומשכך, חלה על הנתבעת החובה לשלם את תגמולי ביטוח בגין הארוע על פי הפוליסה.

למותר לציין כי ככל שהנתבעת רצתה לשלול את הכסוי הבטוחי בשל אי מילוי הוראות הנוגעות לאופן הנהיגה להבדיל מהוראות הנוגעות לעצם הרשוי, הרי שהיה עליה לציין זאת בפוליסה, ואם תטען כי במילים "בכפוף לתקנות התעבורה" היא התכוונה לכל ההוראות הרלוואנטיות בתקנות התעבורה לרבות ההוראות המפורטות בחלק ב' (הנושא את הכותרת "הכביש ונתיביו"), הרי כוונה זו אינה נלמדת מנוסחו של סעיף 1 הנ"ל, הגם שבמקרה של אי בהירות יש לבחור בפרשנות המיטיבה עם המבוטח על פי ההלכה הפסוקה.

...

יתרה מכך, אין מחלוקת בענייננו כי הנהג החזיק ברישיון מסוג B המתאים לנהיגת מחפרון במשך 12 החודשים שקדמו לאירוע, ולא הוכח כי רישיון זה נפסל בכל דרך שהיא במשך התקופה הנ"ל. על כן, בהינתן המסקנה כי אי קיום ההדרכה אינו פוגע בתוקפו של רישיון הנהיגה שבו החזיק הנהג במועד האירוע, הרי הנהג עונה גם על האמור בסיפא של סעיף 1 בפרק ה' בפוליסה "שהנוהג ברכב היה בעל רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק דין, החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחר" (ראה ציטוט בסעיף 8 לעיל).

לאור האמור לעיל הנני קובעת כי במועד האירוע, הנהג החזיק ברישיון נהיגה תקף לסוג הכלי המבוטח על פי תנאי הפוליסה, ומשכך, על הנתבעת חלה החובה לשפותו בגין סכום הנזק הנטען מכח הפוליסה.

אשר על כן, הנני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 45,958 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל.

לרקע גרסת הנתבעת, ראו גם את תקנה 45 לתקנות התעבורה, אך גם בסימן ב' הדן ב"כביש ונתיביו", את תקנה 37 הדנה בכיוון התנועה בכביש חד-סיטרי.

ז(2) אשם מסוים אך מופחת קיים לתובעת שנסעה לאחור בכניסה לחניה שבמקביל לדרך הראשית כאמור שוכנעתי שהתובעת לא נכנסה ברחוב חד סיטרי בנגוד לכיוון התנועה, אולם היא נסעה לאחור כדי להכנס לחניה, ובעת פעולה זאת היה עליה כמובן להתנהל לפי תקנה 45(א) על מבחניה ושלביה השונים, החל ממבחן הצורך, דרך מבחן אמצעי הזהירות שיש לנקוט.

...

מבוא 1 הרקע העובדתי שאינו במחלוקת 2 תמצית הטענות העיקריות 2 הראיות 2 סקירת תמצית העדויות 2 ההכרעה 4 הנימוקים להכרעה: 4 ו(1) הפן העובדתי - 4 ו(2) הפן המשפטי הדיוני – על הניסוח ועל החובה לכתוב את החיקוק שהפרתו מהווה עילה לתובענה 5 ו(3)הפן הראייתי 6 ו(4) הפן המשפטי המהותי – הכללי לצורך בחינת האחריות: 7 ז.מן הכלל אל הפרט - 8 ז(1) האשם העיקרי הוא על הנתבע שנסע לאחור בטנדר ביציאה מהחניה הפנימית 8 ז(2) אשם מסוים אך מופחת קיים לתובעת שנסעה לאחור בכניסה לחניה שבמקביל לדרך הראשית 11 הנזק 11 סוף דבר 11 מבוא תביעה לפיצוי עקב נזק רכוש לרכב שנגרם בתאונת דרכים, הממחישה ומחדדת מצב של"אסימטריה" בין שני כלי רכב שנסעו אחורנית.

יוער כי הואיל ומעבר לתנועת כלי רכב מובהקים, מנעד המשתמשים בדרך כולל, לא אחת, תנועת הולכי רגל בגילאים שונים, ותנועת אמצעים אחרים, מגוונים ולעיתים זריזים כמו אופניים ואופניים חשמליים, קורקינטים וכיוצ"ב. לצורך המסקנה בתיק זה די בכך שנפוצה תנועת כלי רכב בנסיעה אחרונית גם בכביש חד סטרי .

ז(2) אשם מסוים אך מופחת קיים לתובעת שנסעה לאחור בכניסה לחניה שבמקביל לדרך הראשית כאמור שוכנעתי שהתובעת לא נכנסה ברחוב חד סטרי בניגוד לכיוון התנועה, אולם היא נסעה לאחור כדי להיכנס לחניה, ובעת פעולה זאת היה עליה כמובן להתנהל לפי תקנה 45(א) על מבחניה ושלביה השונים, החל ממבחן הצורך, דרך מבחן אמצעי הזהירות שיש לנקוט.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.

בבית-משפט השלום זוכה הנאשם מעבירות אלה והורשע בעבירה על תקנה 21(ב)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, המחייבת כל עובר-דרך לנהוג באופן שלא יקפח את זכותו של אחר להשתמש שימוש מלא באותה דרך.

על-פי התרשים שהוגש ועל-פי הנתונים בדבר רוחב הכביש ונתיביו, החדירה אל הנתיב האמצעי של המסלול הנגדי הייתה של 40 ס"מ בלבד, באשר רוחב הנתיב הוא 3.80 מ', והאוטובוס תפש 4.20 מ' מרוחב המסלול.

...

לא מצאנו ממש בטענת בא-כוח המשיבה, כי יש לפרש את דברי המערער, כאילו עצירתו והמתנתו למכוניות שחלפו נעשו בהימצאו בנתיב השמאלי, ורק לאחר מכן, ממש כשהופיעה הפרטית, היתקדם הלאה וחדר לנתיב האמצעי.

אם נצא גם אנו מהנחה זו, אשר בנסיבות המקרה כלל לא נסתרה בראיה אחרת, תתבקש מאליה ובהכרח המסקנה, שבעת העצירה של האוטובוס הייתה המכונית הפרטית במרחק ניכר ממנו.

מסקנה זו אינה עומת בסתירה להלכה הפסוקה, לפיה אבד הכלח על כלל "ההזדמנות האחרונה". כידוע, יש שבשעת ארוע התאונה פועלים בצוותא שני גורמים או יותר, שהתהוו בחלקם קודם לכן (אך המשיכו להתקיים) ובחלקם בזמן הארוע גופו.

אופן נהיגתו של נהג המכונית הפרטית-כמסקנה המתחייבת מקבלת גירסתו של המערער-היא אפוא שהוותה את הגורם להתנגשות, תוך ניתוק הקשר הסיבתי בינה לבין רשלנותו של המערער.

אשר על-כן מקובלת עלי, כאמור, התוצאה המוצעת בחוות-דעתה של חברתי הנכבדה, לפיה דין הערעור להתקבל.