ראו לעניין זה סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, הקובע כדלקמן:
"לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובילבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות."
קיימות הגבלות נוספות מכוח סעיף 9(ג) לחוק עבודת נשים, ופיטורים בלא היתר של הממונה על עבודת נשים נאסרו, בין היתר, גם בהעדרה של עובדת מעבודה עקב מצבה הרפואי לרגל הריון, וכן גם לאחר חופשת הלידה ולמשך 60 ימים.
נפסק, בזו הלשון, כך:
"טענה זו – לאו טענה היא, שכן החוק מחייב מעסיק לקבל היתר לפיטורי עובדת בהריון גם במצב בו לא ידע כלל על ההיריון בעת ההחלטה על הפיטורים, וגם אם הפיטורים אינם קשורים להיריון (דב"ע לו/78 – 3 רחל פאלק – מדינת ישראל, פד"ע ט 197 (1977); הדבר עולה באופן ברור גם מנוסחם של סעיף 9ב'(1) וסעיף 13א'(ב)(2) לחוק)".
מכאן נגזר איפוא הכלל, כי מעסיק/ה נידרש/ת לפנות בבקשת היתר לפיטורים לממונה על עבודת נשים, בכל מקרה של פיטורים בעת הריון, וגם ביחס להריון שנודע למעסיק/ה בדיעבד.
]
"על מנת שנוכל ליישם את הגבלות הפיטורים המוטלות על מעסיקים לפי חוק עבודת נשים, נידרשת ראיה המעידה על כך שהמעסיק ידע אודות מצבה של העובדת. בין שמדובר בהריון ובין שמדובר בטיפולי פוריות, או בכל מצב אחר המקנה לעובדת הגנה מפני פיטורים.
...
לפיכך, גם לו קבענו כי נפל פגם כלשהו באופן שבו נערך השימוע לתובעת – וכאמור, אנו סבורים אחרת – הרי שעדיין לא היה בכך בגדר פגם היורד לשורשו של עניין, שבגינו יש ליתן לתובעת תרופה של פיצוי כספי בשל "פיטורים שלא כדין", כביכול.
סוף דבר
לסיכום – לאור כל האמור לעיל, תביעתה של התובעת דינה להידחות ברובה הגדול, והסעדים הנתבעים על ידי התובעת, בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ובגין אי-עריכת שימוע, דינם להידחות במלואם.
הוצאות – בעת פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה יש להתחשב בנתונים הבאים, אשר מביאים אותנו למסקנה כי כל צד יישא בהוצאותיו:
- הדחייה המוחלטת של טענותיה העובדתיות של התובעת, וכמפורט בהרחבה במהלך פסק הדין;
- המסקנה כי בניגוד לטענת התובעת, הנתבעות לא פיטרו אותה בשל הריונה, ואף מסקנתנו כי הנתבעות נהגו בתום-לב כלפי התובעת;
- העובדה כי התביעה התקבלה כאמור באופן חלקי ביותר;
- ההיקף הניכר באופן יחסי של ההליך, שכלל דיון מוקדם ושלושה דיוני הוכחות, וכן בקשות רבות שהוגשו מצידה של התובעת ביחס להעדת ד"ר ארנון-סוקל, כשבסופו של דבר הסתבר כי עדות זו כלל לא היתה רלוונטית לענייננו.
