פסק הרא"ש (כתובות פרק ה סימן כ):
"והיכא שגמלתו בחיי בעלה נראה שמותרת לינשא דליכא למיגזר מידי ולא גזרינן אטו לא גימלתו בחייו... וכן משמע הלשון מינקת שמת בעלה שהיתה מניקתו כשמת בעלה, ומטעם זה נמי נראה להתיר אישה שדדיה צמקו ואינה רגילה להניק לעולם או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה."
לדברי הרא"ש, כאשר התינוק נגמל או ששכרו לו מינקת טרם פטירת האב, אין האישה נכללת בהגדרת "מינקת חבירו", שהרי אינה מינקת בזמן הפטירה.
הדברים הובאו להלכה בשולחן ערוך (שם), וז"ל:
"אם גימלתו בחיי בעלה, או שאינו חולבת לעולם, שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה, או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים, מותרת לינשא."
נציין, כי המצבים שנימנו לעיל, בהם מי שהניקה בזמן התאלמנותה - רשאית להנשא, הנם מקרים בהם החלב פסק מסיבה רפואית, כגון: צימוק דדים או אינה חולבת לעולם, ולא כאשר התינוק נגמל בשל החלטה של האישה להמנע מהנקה.
...
וכן מצינו בדברי כנסת הגדולה (הגהות הב"י, סימן יג, אות לג), וז"ל:
"ושמא יש לחלק בין נדון המרדכי לנדון מהר"י מינץ ז"ל, דנדון המרדכי ז"ל מיירי במי שנתעברה בזנות ואינה רגילה בכך, אבל בנדון מהר"י מינץ היא בזונה מופקרת ובכה"ג יש להקל מפני שבעלה משמרה, וכן נראה מבעל המפה ז"ל שכתב ויש מקילין במזנה, ויש להקל במופקרת כדי שיהיה בעלה משמרה. ע"כ. וביאור דבריו ויש מקילין במזנה ואפילו למחמירים במזנה יש להקל במופקרת כדי שיהיה בעלה משמרה. גם למהר"ש יפה ז"ל ראיתי שהגיה על דברי הטור ז"ל כלשון הזה מהר"י מינץ התיר בזונה מופקרת כדי שיהיה בעלה משמרה ע"כ. ואם אין חילוק בין מזנה ומופקרת, מה חידוש בדברי מהר"י מינץ ז"ל מדברי ה"ר מרדכי ז"ל, דאם בא לומר דדעת מהר"י מינץ ז"ל כדעת הר' מרדכי היה לו לכתוב על דברי הר' מרדכי ז"ל מהר"י מינץ הורה כדבריו, אלא ודאי כדכתיבנא."
יוצא אפוא, שגם לדברי המחבר המחמיר במזנה, ניתן להקל במופקרת לזנות, כדי שבעלה יהיה משמרה.
מכל מקום, כתב די"ל דהוא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן, ועוד, אם היא חשודה בכך, האם כל ישראל יהיו חשודים בדבר זה?! עיי"ש, ולמסקנה התיר הדבר אם יצטרפו אליו עוד שני גדולים.
וז"ל הריב"ש בתשובותיו (סימן תסג) אשר נשאל בכגון דא, והורה לאסור, וז"ל:
"שאלה: אשה שמת בעלה והיא מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה, אם היא קרויה מינקת, שצריכה להמתין כ"ד חדשים, אם לאו [...] תשובה: נראה שזו צריכה להמתין. דכיון שילדה ולד של קיימא מינקת חברו, קרינא בה אף על פי שלא התחילה להניק... וכיון דמעוברת גרושה צריכה להמתין, אף על גב דליכא למיחש לסכנת ולד, משום דלא פלוג רבנן, במעוברת שנתנה בנה למיניקה וגם שאינה רגילה להניק, צריכה להמתין, דלא פלוג רבנן... ומה ששאלת איך נוהגין בכאן, אין לומר מנהג בדבר כזה שאינו תמידי. וגם כשיקרה רוב הנשים מניקות בניהם ואינן רדופות להנשא ונמנעות מאיליהן. אך לעתים רחוקות כשאני נשאל מזה אני מורה להם לאסור. ואף אם אפשר שהורה איזה מורה הגס לבו בהוראה להקל, ועשה מעשה על פיו פעם אחת כשקרה באיזה זמן, אין זה מנהג. ואיני חושש לו. לפי שנראה שהורה שלא כהלכה."
והובאו דבריו בשולחן ערוך (שם, יד):
"ויש מי שאומר האשה שמת בעלה והניחה מעוברת, וילדה ולא הניקה את בנה, צריכה להמתין כ"ד חדש."
הן אמנם שלאור דברי הריב"ש, ולפי הבנת השלטי גבורים בדעת הרא"ש והטור, היה מקום להחמיר גם בתינוק שלא ינק מעולם, מכל מקום, כאשר עובדה זו מצטרפת לסניפי היתר נוספים, כפי שצוין לעיל, יש מקום להתחשב בדעת המקילין, ובפרט שיש לדמות נדו"ד לגרושה, וכבר כתב הרשב"א (כתובות ס, ע"א):
"ומיהו בגרושה דוקא בשהניקתהו קודם שנתגרשה עד שהכירה, אבל קודם הזמן הזה לא, דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר."
אם כן, לדבריו יש להקל בגרושה שלא החלה להניק [ובביאור דעת השו"ע, עיין בנודע ביהודה מהדו"ק (אה"ע יז), ויביע אומר (ח"ז אבן העזר יג)].
