היתר נישואין בסמכות ראש בית המשפט העליון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"ם 6425/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף המערערים: 1. ויאצ'סלב איונוב 2. אלונה ארקליאן נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. משרד הפנים 3. רשות האוכלוסין וההגירה 4. ארגון "נתיב" – משרד ראש הממשלה ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפטי לעניינים מנהליים מיום 30.7.2020 בעת"ם 58505-01-20 שניתן על-ידי כבוד השופט א' רובין תאריך הישיבה: ב' בטבת התשפ"ב (6.12.2021) בשם המערערים: עו"ד אברהם גל בשם המשיבים: עו"ד יובל שפיצר ][]פסק-דין

בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת נתיב, כי שני המסמכים המרכזיים שהציגו המערערים – תעודת הלידה של אלכסנדרה ואישור נישואיה – הם בעלי מאפיינים אובייקטיביים המחשידים בהיותם מזויפים, והסביר כי בלעדיהם המערערים לא זכאים לקבל מעמד בישראל מכוח חוק השבות.

מנגד, עמדת המשיבים היא כי דין העירעור להדחות בהתבסס על חוות דעתם של גורמי נתיב, אשר ניתנה בסמכות ועל בסיס מקצועיותם בתחום.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלנו את עמדות הצדדים אנו סבורים כי דין הערעור להידחות.

סוף דבר: הערעור נדחה בכפוף לאמור בפסקה 15 לעיל.

לפנים משורת הדין, ועל מנת לאפשר למערערת זמן להתארגנות, אנו מורים כי המערערת תעזוב את ישראל עד ליום 5.1.2022.

(ב) חוק זה לא יחול אם שני בני הזוג יהודים, מוסלמים, דרוזים או בני אחת העדות הנוצריות המקיימות בישראל בית דין דתי, למעט במקרים האלה: (1) שני בני הזוג הם בני עדה נוצרית אחת המקיימת בישראל בית דין דתי ואולם לאותו בית דין אין סמכות שיפוט מבחינה בין-לאומית להתיר את נישואיהם; (2) שני בני הזוג הם בני עדה דתית אחת, למעט יהודים, ואולם לבית הדין הדתי הנוגע בדבר אין סמכות שיפוט מבחינה בין-לאומית להתיר את נישואיהם, ובילבד שראש בית הדין הודיע, בהודעה כללית לנשיא בית המשפט העליון, כי אינו מיתנגד להחלת הוראות חוק זה במקרים אלה.

...

לפי ההסדר שהתקבל בסופו של דבר, בית הדין השרעי יוכל לקנות סמכות בינלאומית להתיר את נישואיהם של בני זוג כאמור, בתנאי שנשיא בית הדין השרעי לערעורים הודיע כי אין הוא מתנגד להחלת הוראות החוק במקרים אלו.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, יש לקבוע כי לפי סימן 65 לדבר המלך, הסכמת אזרח זר לכך שעניין מסוים מענייני מעמדו האישי – לרבות אשרור נישואין – יידון בפני בית הדין הדתי, אין פירושה הסכמה לכך שתביעות אחרות בין הצדדים יידונו אף הן בפני בית הדין.

לפיכך, אין מנוס מן הקביעה כי בית הדין השרעי לערעורים חרג מסמכותו, כשקבע כי הסמכות לדון בתביעת המשמורת על הקטינים ובבקשה למתן צו למניעת יציאתם מהארץ, שהגיש המשיב, מסורה לבית הדין השרעי בנצרת.

היועצת מציינת כי ההסדר שנקבע בחוק התרת נישואין נועד למנוע מצב שבו נשואי זוג יותרו מבחינה אזרחית מכוח החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה, אך בני הזוג יוסיפו להחשב כנשואים מבחינת הדין הדתי.

בהמשך לכך, סעיף 3(ג) לחוק התרת נישואין מורה כי "קבע ראש בית הדין או דיין מוסמך כי יש צורך בגירושין כאמור [...] ולענין עדה נוצרית גם כי הדין מאפשר גירושין כאמור [...] יעביר בית המשפט את הבקשה להתרת הנישואין לבית הדין הדתי, כדי שיקבע את המועד לדיון ולהחלטה בדבר הגירושין". אם כן, ככל שקבע בית הדין הדתי הרלוואנטי כי יש צורך בגירושין לפי הדין הדתי, ולעניין עדה נוצרית גם כי גירושין כאמור אפשריים, תועבר הבקשה להתרת נישואין לבית הדין הדתי.

בעניינינו, כאמור, הגיש המבקש בקשה לקביעת סמכות השיפוט בבקשתו להתרת נישואיו עם המשיבה, וזאת בהתבסס על סעיף 3(ה) לחוק התרת נישואין, שזו לשונו: "על אף האמור בסעיף זה רשאי נשיא בית המשפט העליון לבקשת בעל דין או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, שהוגשה בתוך מועד שייקבע בתקנות, להורות כי סמכות השיפוט בבקשה מסוימת להתרת נישואין תהיה לבית המשפט או לבית דין דתי אחר, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות הענין" (ההדגשה הוספה).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות המבקש והיועצת, אני סבורה כי בהתאם להוראות חוק התרת נישואין, בשלב זה אין מקום להידרש לבקשה דנן.

משאלו פני הדברים, אין מנוס מן המסקנה כי לא ניתן להידרש לבקשה דנן לגופה בשלב זה. לא נעלמו מעיניי טענות היועצת המשפטית לממשלה באשר למסלול הדיוני שלגישתה ניתן לנקוט בנסיבות העניין, אך אינני רואה מקום לקבוע מסמרות ביחס לכך במסגרת הבקשה דנן.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

פקודת העדה הדתית (המרה) קובעת בסעיף 2 כדלקמן – (1) "אדם שהמיר את עדתו הדתית ורוצה כי תנתן נפקות חוקית לאותה המרה, יקבל מאת ראש העדה הדתית שאליה נספח... תעודת אישור... ויודיע את העובדה לממונה על המחוז במחוז שבו הוא יושב

גישת בית המשפט העליון המנדטורי, לגבי מקרה מעין זה  היתה שאין מנוס מן המסקנה שההמרה חסרת תוקף".

  פרו' שיפמן הביע דעתו בעמ' 114 למאמרו הנ"ל  כי:   "עקרונית נראה היסוד המשפטי להכרה בהשתייכות דתית מכח מניעות כמפוקפק. שתי השלוחות העולות מהכרה זו הן: ראשית, מוקנית לבית הדין סמכות שיפוטית שאינה נתונה לו לפי החוק, שנית, ניתן תוקף לנישואין אשר לפי החוק עשויים להיות בטלים ומבוטלים. כלל ידוע הוא שאין בכוחה של הסכמה להקנות לבית המשפט סמכות שיפוטית אשר לא הוענקה לו בחוק.  הטעם לכך הוא שהוראות הקובעות את סמכויות בתי המשפט הן הוראות קוגנטיות הנעוצות בשיקולי טובת הציבור ואינן ניתנות לשינוי מכח רצונם של הצדדים. הוא הדין לשאלת תוקפם של נישואין, שבהיותה, ענין של סטטוס, נוגעות לא רק לבני הזוג עצמם אלא לציבור בכללותו. לפיכך, אם יש לראות את הנישואין כבטלים, אין בני הזוג רשאים להסכים ביניהם על ראייתם כתקפים. יש מקום לטעון אפוא כי כוחה של מניעות אינו יכול להיות גדול יותר מכוחה של הסכמה מפורשת, וכי ענין שלא ניתן להסכים עליו, אי אפשר להיות מנוע מלעורר אותו. ואכן עקרון משפטי מקובל שאין מניעות יכולה לחתור תחת עקרון מהותי הנעוץ בטובת הציבור. לעקרון זה אפליקציה בתחומי משפט רבים , ובין היתר מקובל שאין מניעות יכולה להעניק סמכות  לבית המשפט במקום שאינה נתונה לו מכח החוק".   בסיכום מאמרו, הציע פרו' שיפמן לשקול תיקון לחוק המרחיב את סמכותם של בתי הדין הדתיים בעינייני נישואין וגירושין, אם טכס הנישואין נערך או עתיד להיערך לפי הדין הדתי של בית הדין המסויים.

...

גישת בית המשפט העליון המנדטורי, לגבי מקרה מעין זה  היתה שאין מנוס מן המסקנה שההמרה חסרת תוקף".

ואולם, מקום בו המערער הוא זה שכופר בהמרת הדת, הרי שלא ניתן על יסוד טענת מניעות להקנות סמכות לבית הדין שלא נתונה לו בחוק.

מקום בו שני הצדדים מסכימים כי הדין הקתולי אינו מאפשר גירושין, הרי שלא מצאנו צורך, כמוצע ע"י ב"כ היועהמ"ש לשוב ולפנות לראש בית הדין הקתולי בכדי שיקבע האם הדין הקתולי מאפשר גירושין לפי סעיף 3 (ג) לחוק.

כאשר בני זוג יהודים באים להתגרש בבית הדין, אף בהסכמה, בוחן בית הדין בראש ובראשונה אם כלו כל הקיצין לנישואין אלו.

בית המשפט העליון אישר את סמכותו של בית הדין הרבני לידון בעינייני נישואין וגירושין של בני זוג שהתחתנו בנישואין אזרחיים.

...

וזה לשונו של פסק הדין במלואו: לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ביום 23.1.2023, ולאחר שעיינו בעתירות, בתגובות המשיבים, בהודעה מטעם המדינה מיום 1.2.2023, ובהתייחסות העותרים בבג"ץ 2742/22 להודעה הנ"ל, באנו לכלל מסקנה כי העתירות מיצו את עצמן ודינן להימחק.

לעומת זאת, בנוסח פסק הדין הנ"ל של בג"ץ לא מצאנו סימוכין מספיקים המאפשרים לומר כי העמדה המשפטית שהובאה בהודעת המדינה התקבלה על דעתו של בית המשפט העליון וקיבלה מעמד של פסק דין.

כל עוד לא נחה דעתנו בדבר סמכות בית הדין, חייבים אנו לעורר ולבחון את השאלה גם שלא ביוזמת הצד המבקש את התרופה, ואפילו בניגוד לרצונו, כל עוד הלה אינו מוכן לבטל את עצם עתירתו (עניין בסן; ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 729/79 עזבון המנוח יעקב לאלו ז"ל נ' חיה גלמונד ואח', תשמ"א(1) 441 (1979)).