היתר מוגבל לשימוש חורג בקרקע חקלאית לעסק מחזור כלי רכב

אין לקבל את טענתם זו. עיון בסעיף 8 לתקנון התכנית ג/10851 מגדיר את השימושים המותרים באיזור "מגורים משולב במבני משק": "נועד להקמת מבני מגורים, מבני עזר כגון מחסן לציוד וחניית רכב מקורה, מבני משק, מחסנים חקלאיים ויחידות לאירוח כפרי". אין ספק שאין עסקינן במחסן חקלאי, שכן התכנית מפנה לתכנית ג/6540 שהנה כידוע בגדר חיקוק, המגדירה "מחסן חקלאי" "מבנה הדרוש לשימוש חקלאי לצורך איחסון כלים חקלאיים וציוד", וזאת להבדיל מהגדרת "מבנה חקלאי" שם: "מבנה המיועד לשמש לגידול בעלי חיים, צמחים וכל מבנה אחר הדרוש במישרין לשימוש חקלאי". מה לגבי הגדרת "מבני משק"? עניין זה נדון בעע"מ 4487/12 ‏ אביחי סטולרו נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה דרום השרון [ניתן ביום 9.10.2013].

סעיף 156(א) לחוק זה קובע: "לא ישתמש אדם בקרקע חקלאית אלא בהתאם לאמור בתוספת הראשונה". סעיף 7(א) לתוספת הראשונה קובע: "לא יינתן על ידי מוסד תיכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא-חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה [הוולקחש"פ]" [ההדגשה הוספה – ש.א.].

נקבע שם כי שימוש ל"מבנה משק" משמעו: (א) שימוש חקלאי במישרין; או (ב) שימוש התומך בשימוש חקלאי ובילבד שמדובר במבנה שהיקף הפעילות בו מוגבל, ונועד לתמוך בעיבוד התוצרת החקלאית המופקת בעיקר במשק המקומי.

יצוין כי ההחלטה האמורה מחייבת בין היתר כי השמוש הנו כדין על פי תכנית המתאר, או כי ניתן על ידי רשויות התיכנון היתר שימוש חורג, כי ניתנה המלצה של משרד החקלאות, וכי שולם למשיבה 4 בגין השמוש הנילווה.

...

אינני מקבל את טענת המשיבים 1-3, כי משלא נחתם הסכם משבצת חדש, פקעו הוראותיו של החוזה ואינן מחייבות את הצדדים.

אשאיר שאלה זו המצריכה בירור עובדתי האם הוכיחו המבקשים כי הינם מקיימים משק בית משותף, בצריך עיון, מאחר וכאמור השאלה אינה מצריכה הכרעה בתיק זה. אשר על כן, אני מקבל את התביעה כדלקמן: ניתן בזאת פסק דין הצהרתי ולפיה השימוש שעושים המשיבים 1-3 בחלקה 28 הינו בלתי חוקי ומהווה אף הפרה של חוזה המשבצת.

עד לכניסתם של צו המניעה וצו העשה המפורטים לעיל לתוקף, יוותר בעינו צו המניעה הזמני המוגבל יותר, שנתתי בתיק זה. עוד אני מחייב את המשיבים 1-3 לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪ למבקשים וסכום דומה למשיבה מס' 4.

החלטת וועדת הערר ניתנה כאמור ביום 14.3.2011 והחלטת הועדה המחוזית ניתנה למעלה משנה וחצי לאחר מכן, כך שכלל לא ברור, כי האמור בהחלטת ועדת הערר ביחס לאופי הסביבה עדיין היה תקף במועד בו נדון העניין בועדה המחוזית, בייחוד בהנתן שמפעל האספלט, לדוגמא, אושר בשימוש חורג שהוא במהותו שימוש לזמן מוגבל וייתכן שהוא כבר הסתיים, או היה קרוב לסיום, בעת הדיון בועדה המחוזית.

שם דובר על בקשה להיתר לשימוש חורג של עסק, לפירוק רכבים, בקרקע שייעודה חקלאי, ובית המשפט קבע כי אין בין אותו עסק לבין ייעוד חקלאי כל קשר וכי: "אי אפשר בשום צורה ואופן לומר שבניה של עסק לפירוק חלפים ולמחזור יש בינה לבין ייעוד חקלאי קשר ולו גם הרחוק ביותר. על כן עסקינן בסטיה ניכרת. אכן ככלל קיומה של סטיה ניכרת הוא בתחום הכרעותיהם המקצועיות של ועדות התיכנון, וההחלטה עשויה להיות מורכבת. אך לא כן במקרה דנא כשהדברים מובהקים. ועוד, העובדה שהמבנים הנוספים ברובם ניבנו מתחילה ללא כל היתר כמובן מחזקת את הדרך שבה יש להדרש אליהם, שכן רק על אבותינו במדבר נאמר "נעשה ונשמע"; בעניני תיכנון ובניה הדין הוא כי תחילה נשמע ורק אחר כך נעשה.

באותו עניין, המבנים הנוספים – מושא הבקשה למתן היתר לשימוש חורג – ניבנו ברובם מלכתחילה ללא היתר ולדברי בית המשפט: "בשעתו... ניתן למשיבות היתר להקמת סככה חקלאית בשטח של 1,500 מ"ר. סככה זו צמחה בלא היתר ל-4,500 מ"ר, לעסק של מחזור כלי רכב ומכירת חלפים." והבטחת המשיבות באותו עניין להעתיק את עסקן דרומה לא מומשה הגם שמלאו לה שבע שנים.

...

הוועדה המחוזית התייחסה בהחלטתה לכך שבשנת 2004 ניתן היתר לשימוש חורג בתנאים לתקופה של 18 חודשים וציינה כי: "...הועדה מחויבת לבחון את הבקשה המוגשת אליה על בסיס הדין החל והתכנון התקף אשר אינו מאפשר להיענות לה. בתקופה שמההחלטה הקודמת של הועדה המחוזית ממשיך המפעל ועובד מזה 8 שנים, ללא היתרי בניה וללא היתר לשימוש חורג (שכן גם היתר לשימוש חורג מכח ההחלטה הקודמת לא הוצא).". אני סבור כי החלטת הוועדה המחוזית בהקשר זה היא החלטה סבירה.

יפים בהקשר זה גם דברי כב' השופט סולברג בפסק הדין בבית המשפט העליון ביחס לעותרת: "צא ולמד: מפעל בלתי – חוקי גדול (בשטח של כ – 20 דונם) לעיבוד גרוטאות קבע את משכנו על קרקע שייעודה לחקלאות. 14 שנה חלפו למן הגשת כתב האישום הראשון. צווי הריסה וצווי הפסקת שימוש היו כלא היו, והפרתם הולכת ונמשכת דבר יום ביומו. לא הועיל כתב האישום בראשונה ולא בשנייה, גם לא צווים שיפוטיים, קנסות ושאר אמצעי עונשין. המבקשים עושים להנצחת הבניה הבלתי – חוקית על מנת להמשיך ולהפיק הימנה טובת הנאה כלכלית, ובמסגרת זו מבקשים לכבול את ידיה של המדינה, למנוע ממנה לאכוף ביעילות צווים שיפוטיים. אין לאפשר הפקרות. הקפדה יתרה בזכויותיהם של עברייני תכנון ובניה, כמוה כזלזול בציבור האזרחים התמימים וישרי – הדרך...". סוף דבר לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

בהתחשב בהיקף ההלכים ובהתמשכותם, תשלם העותרת למשיבים שכ"ט עו"ד בסך כולל של 54,000 ₪ (27,000 ₪ למשיבות 1 - 2 ו - 27,000 ₪ למשיבה 3(עיריית טירה)).

כך, נטען כי מבנה א' אינו אלא אוהל זמני המשמש כצילייה עבור בעלי החיים לימות הקיץ, אינו מחובר לקרקע, ויש כוונה להסירו לא יאוחר מיום 1.9.21; מבנה ב' אינו צריך היתר היות שמדובר בכלי רכב על גלגלים שאינו עומד בקביעות במקרקעין, אלא משמש להובלת מים למקום; מבנה ג' הוא עגלה חקלאית המשמשת להובלת ציוד ואינה צריכה היתר; מבנה ד' הוא גדר שאינה צריכה היתר, ובכוונת המבקש להתאימה להוראות הדין בעיניין גדר חקלאית, כך שגובהה לא יהיה מעל 1.5 מ'.

 מידת התערבותו של בית המשפט בהוצאת צוי הריסה מנהליים היא צרה ומוגבלת לפגמים חמורים העלולים להביא בסופו של דבר לבטלות צו ההריסה (רע"פ 8655/13 מדינת ישראל נ' חג' יחיא, [פורסם בנבו] בפיסקה 25 (‏14.6.2015) (להלן: עניין חג' יחיא)).

קרקע חקלאית ומיגבלות העבודה והשמוש בה המבקש אינו חולק על כך שמדובר בקרקע חקלאית מוכרזת, שייעודה "חקלאי נוף כפרי פתוח". במצב זה, חלה הוראת סעיף 1(2)(ד) לתקנות התו"ב (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: התקנות), לפיה אין צורך לקבל היתר לצורך ביצוע "עבודה חקלאית רגילה באיזור חקלאי", אך ככל שמדובר במבנים ועבודות החורגים מהגדרה זו, נידרש להם היתר.

בית המשפט העליון קבע כי יש להבחין בין גידול סוסים ובין עסק של רכיבה על סוסים וניהול חוות רכיבה, שאינם שימושים מותרים בקרקע חקלאית, שכן אינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים.

...

  בנסיבות שהובאו לעיל, בקשתו של ב"כ המערער לחקור בעניין זה את הגורמים המנהליים אצל המשיבה, מהווה לא יותר ממסע דייג שאין לאפשרו.

לפיכך, אני דוחה את הטענה להגנה מן הצדק.

לפיכך, הבקשה לביטול הצו, נדחית.

בתמצית, ועדת הערר בחנה את השיקולים השונים שנדרשים למתן היתר לשימוש חורג בקרקע בייעוד חקלאי, מבחינת האלמנטים הבאים: עצימות השמוש החורג, הגישור לתכניות עתידיות, גיל התכנית החלה על המקרקעין, הפגיעה בצדדים שלישיים וקיומו של צורך חיוני ודחוף בשימוש החורג.

סוגיית הגבלת משך השמוש החורג הודגשה, לא אחת, בפסיקת בית המשפט העליון: "שימוש חורג, במהותו, נועד לשמש כפיתרון זמני, ולא להסדיר מצב ארוך טווח. הדבר עולה מהוראתו של סעיף 148 לפיה 'היתר לשימוש חורג מתכנית יינתן לתקופה מוגבלת מראש'. שימוש חורג, כלשונו, מהוה חריגה מהתכנית שחלה על הקרקע ומהאינטרסים התכנוניים העומדים מאחוריה, ואינו עולה בקנה אחד עם הצורך לקיים סדר תקין בתכנון ובנייה, שהוא חיוני לאיכות החיים והסביבה ... לפיכך מובנת קביעת המחוקק כי שימוש חורג יינתן לתקופה מוגדרת מראש, ולא לטווח בלתי מוגבל." [ע"א 1805/00 מחצבות כינרת (שותפות מוגבלת) נ' משרד התשתיות, פ"ד נו(2) 63, 72 (2001); וכן ראו: עניין בחוס, בעמ' 763; עע"ם 9914/03 גולדשטיין נ' היימס, פסקה 5 בפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) א' גרוניס (פורסם בנבו, 17.03.2005)] בחינתן של אמות המידה תעשה בצורה קפדנית ותוך הקפדה יתירה, כפי ששנה השופט (כתוארו דאז) א' רובינשטיין בעע"ם 4881/08 אלמוג אילת (מ.ד.ע) בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה, אילת, פסקה י"ב (פורסם בנבו, 10.02.2010): "השמוש החורג, כשמו כן הוא, חורג, הריהו כלי תיכנוני חריג כדי ליפתור בעיות שאין עליהן מענה בתכנית החלה על האיזור בטרם באה תכנית אחרת, אך בוודאי לא תופעה רבת שנים כבמקרה דנא (ע"א 1805/00 מחצבות כינרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה של נצרת עילית, פ"ד נו(2) 63; ע"א 5927/98 בחוס נ' הוועדה המקומית, פ"ד נז(5) 752). לא בכדי הגביל המחוקק את השמוש החורג הן בהיקפו, במידה שלא יסטה "סטיה ניכרת" מהתכנית (סעיף 151 לחוק), והן במשך השמוש, לזמן מוגבל בלבד (סעיף 148 לחוק; ראו גם התנאים בסעיף 149).

מטבע הדברים עסקינן בחיכוך רב עם הסביבה החקלאית, הן מבחינת הגעה של עשרות אורחים מידי ערב לאירועים השונים, הן מבחינת הרעש שעלול להגרם כתוצאה מהמוסיקה שנהוג להשמיע באירועים שכאלה, הן מבחינת גודש תנועת כלי רכב של אורחים וספקים והן מבחינת שירותי תברואה שונים שנדרשים לצרכים אלה (ביוב, פינוי אשפה וכיו"ב).

כפי שעלה מההתנגדויות שהוגשו לועדה המרחבית "מדובר בעסק שמטבעו מייצר רעש, זיקוקים ועומסי תנועה כבדים בזמנים קצרים. עוד עלתה בדיון בהתנגדויות הטענה כי לא קיימים סדורי תחבורה מתאימים. אף ראש מועצת פרדסיה מצא לנכון להיתנגד לשימוש החורג לנוכח שכונה מתוכננת של "מחיר למישתכן", שדייריה עלולים, לדבריו, להיות מושפעים ממטרדי הרעש של אולם האירועים.

...

בהינתן כי שיקום המבנים במתחם מועדון הקצינים אינו שיקול שיש להביאו בחשבון במסגרת השיקולים למתן היתר לשימוש חורג ומאחר שעצם מתן השימוש החורג בשטחים פתוחים חלף עריכת תכנית מנוגד למדיניות התכנונית, אני סבור כי גם רכיב זה בהחלטת ועדת הערר מצוי בטבורו של מתחם הסבירות ואין עילה להתערבות בית המשפט בו. אכן, התכניות שחלות על המקרקעין וסביבתם הן תכניות ותיקות, שמאז אישורן חלף זמן לא מועט.

סוף דבר - מהטעמים אותם פירטתי לעיל, דין העתירה להידחות.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, בהתחשב בכך שנערכו שני דיונים בעתירה, אני מחייב את העותרת בשכר טרחת באי כוחם של ועדת הערר וקבוצת ברא"ז בסך 15,000 ₪, כל אחת.

]השופט א' רובינשטיין: בית המשפט לעניינים מנהליים – בפסק דינו מיום 21.9.2011 – הורה למערערת ליתן למשיבות 2-1 היתר מוגבל לשימוש חורג, כך שיוכלו בתנאים מסוימים להמשיך להשתמש בקרקע חקלאית לשם עסקן, שעניינו כלי רכב שעברו תאונה, כפי שיפורט.

בשעתו (1998) ניתן למשיבות היתר להקמת סככה חקלאית בשטח של 1,500 מ"ר. סככה זו צמחה בלא היתר ל-4,500 מ"ר, לעסק של מחזור כלי רכב ומכירת חלפים.

...

אנו מקבלים איפוא את הערעור, והחלטת הועדה המחוזית תשוב על כנה.