היתר להצבת פרסומות על אוטובוסים

בסעיף 6(א) להסכם 2001 התחייבה החברה כדלקמן: "בכל מתקן תהיה הכוונה בצד א' ופרסומת בצד ב'. (סה"כ 30 שלטי הכוונה ו-35 שלטי רחוב). בנוסף מתחייב הקבלן לשלם למועצה סך של 70,000 ₪, עבור הזכיין להצבת השלטים למשך כל שנה, הסכום צמוד למדד הידוע ביום חתימת החוזה. התשלום יבוצע ביום חתימת החוזה עבור השנה הראשונה ובאותו היום עבור כל שנה נוספת. תנתן אפשרות לצד ב' שלא לשלם למועצה הסכום הנ"ל, ואולם, בהסכם מראש ובהסכמה הדדית צד ב' יבצע עבור המועצה עבודות שימור ושפוץ ותיקון התחנות הקיימת בישוב, וכן התקנת תחנות חדשות, בשווי ערך של 70,000 ₪. על כך יסוכם מראש ובכתב.". המועצה אינה חולקת על כך שהחברה אכן הקימה תחנות אוטובוס בשטחיה, אולם היא חולקת על הקף העבודות ושוויין, וכן על עצם הזכות של החברה לקזז מחובה למועצה את שווי עלות הקמת אותן תחנות.

במענה לכך, בסיפת אותו מכתב של ציון כהן, הוסיף אבי בן עבו בכתב יד (נספח 2 לתצהירו) פנייה לשמואל מלמד, ממחלקת הנדסה במועצה, לפיה: "ערכתי סיור עם מר ציון בהתאם לכתב הכמויות ואכן מצאתי וראיתי בסיור שכל העבודה בתחום המועצה בוצעה. הריני לאשר כתב כמויות זה כפי שמודפס במכתבו של מר ציון כהן. הסיורים נערכו בתאריכים 1. 12.2.13 2. 25.12.12". לפיכך, אין מחלוקת שהחברה התקינה ברחבי המועצה 41 תחנות אוטובוס.

...

לאור כל זאת, עתרה המועצה בתביעה העיקרית לחייב את החברה בתשלום כספי כולל של 4,089,428.42 ₪ המורכב מהרכיבים הבאים: דמי זיכיון שנתיים לשנים 2009-2001 לפי קרן בסך של 2,298,847 ש"ח; אגרות שילוט בגין השנים 2011-2009 לפי קרן בסך של 169,089 ש"ח; חוב לשנים 2014-2011 (כולל) לפי קרן בסך של 403,810.71; דמי שימוש ראויים, או דמי זיכיון, בגין שנת 2015 לפי קרן בסך של 85,000 ₪ בצירוף מע"מ. תמצית טענות החברה במענה לתביעה העיקרית יש לדחות את התביעה העיקרית מהנימוקים הבאים: התיישנות - בהינתן מועד הגשת התביעה (18.9.2017) חלה התיישנות על כל שנטען בכתב התביעה עובר ליום 18.9.2010 וממילא, המועצה רשאית לתבוע רק סכום של 564,097 ₪ (המוכחש על ידי החברה).

סיכום ביניים: על המועצה לפצות את החברה בגין השנים 2013-2010 עבור אובדן רווחים מפרסום על גבי בילבורדים, בסך של 960,000 ₪; על המועצה להשיב לחברה את דמי הזיכיון ששולמו למועצה, מכוח הסכם בלתי חוקי בגין השנים 2015-2013, בסך של 170,000 ש"ח. תביעה אישית נגד ראש העיר לאחר עיון בעמדות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה שכנגד שהגישה החברה נגד ראש העיר.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, התביעה העיקרית – נדחית.

התביעה שכנגד שהוגשה נגד ראש המועצה – נדחית.

במהלך תקופת החוזה, דיווחה המערערת מידי שנה לעריית תל-אביב-יפו (להלן: המשיבה), על הקף המודעות שהציבה על גבי האוטובוסים של חברת דן, אשר תואי נסיעתם עובר, בין היתר, בתחום שיפוטה של המשיבה.

הצבת שלטי פירסומת מסחרית על אוטובוסים – מטרתה האחת והיחידה היא העברת מסר שיווקי לקהל הצופים בהם.

...

]השופט ע' פוגלמן: לפניי ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בת"א 1272/05, שבגדרו דחה בית המשפט (כב' סגנית הנשיא, ד"ר ד' פלפל) את תביעת המערערת להשבת אגרות שילוט שנגבו ממנה על-ידי המשיבה בין השנים 2003-1998 בגין הצבת מודעות פרסום על גבי אוטובוסים הנעים ברחבי גוש דן. רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ, חברה לפרסום שלטי חוצות (להלן: המערערת), ערכה חוזה עם חברת האוטובוסים "דן" שלפיו היא רשאית להציב מודעות פרסום על דפנות אוטובוסים של החברה, הנעים באזור גוש דן. בין היתר, סוכם כי המערערת תשלם את כל המסים וההיטלים אשר יוטלו על-פי חוק בקשר למודעות הפרסום, ותפעל על-פי כלל החוקים והתקנות הנוגעים להצבתן.

גם טענה זו של המערערת – דינה להידחות.

סוף דבר על יסוד כל האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור.

השופט א' רובינשטיין: לא בלי התלבטות החלטתי להצטרף לתוצאת פסק דינו המקיף של חברי השופט פוגלמן, ולעיקרי הנמקתו, בנתון להערות דלהלן.

הערייה היא גם הנהנת מפירותיהן, המגיעים אליה בדמות תשלומים עבור תליית שלטים ופרסומות על התחנות.

אגד טענה כי הנהנים העקריים מן התחנות הם תושבי הרשות והדגישה כי לה עצמה אין כל ערך מוסף מהצבת תחנות האוטובוס, בשונה מעמוד דגלון הנושא את מספר הקו ותו לא. כמו כן, נטען כי הערייה היא הנהנת מהפירות הגלומים בתחנות שכן היא מקבלת תמורה עבור הצבת שלטי פירסומת עליהן.

בין היתר, הערייה טוענת כי אופן סווגן וחיובן של תחנות האוטובוס בתשלום ארנונה, נקבע במפורש בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), תש"ס-2000, תחת הסווג "משרדים, שירותים ומסחר". מכך היא מסיקה כי מחוקק המשנה קבע במפורש שתחנות האוטובוס הנן נכס בר חיוב בארנונה וכי אין מקום שאגד לא תשא כלל בנטל הארנונה הרובץ עליהן.

...

גם לגופו של עניין, אני סבורה כי בית המשפט קמא הגיע למסקנה הנכונה.

נוכח המסקנה אליה הגעתי, ממילא אינני נדרשת לטענות הצדדים בדבר כתב ההתחייבות החדש על תוקפו והשלכותיו באשר לעניין שלפניי.

סיכום דין הבקשה להידחות.

עניינו של הסיכסוך בין הצדדים בדרישת המשיבה מאת המערערת, כי תשלם לה דמי שימוש במקרקעין, בגין הצבת שלטים בשטחים צבוריים בתחום השיפוט של המשיבה.

לטענת המשיבה בכתב התביעה שהגישה, המערערת ביקשה אישור להתקנת השלטים במקומות בהם הם הותקנו, אך התקנתם הותנתה בכך שהמערערת תשלם למשיבה סך 180 ₪ בגין כל צד של כל שלט, כאשר תשלום זה כולל כבר את אגרת השלוט שהמערערת הייתה חייבת ממילא לשלם למשיבה לפי חוק העזר לפרדס חנה כרכור (מודעות ושלטים), התשס"ז - 2006 (להלן - "חוק השלוט").

המחלוקת בפסק הדין בפרשת "מקסימדיה" הייתה, האם הרשות המקומית באותו מקרה (עירית תל אביב יפו), הייתה זכאית לגבות אגרת שלטים בגין שלטי פירסומת המותקנים על האוטובוסים הנוסעים ברחובות העיר.

...

לטענת המשיבה בכתב התביעה שהגישה, המערערת ביקשה אישור להתקנת השלטים במקומות בהם הם הותקנו, אך התקנתם הותנתה בכך שהמערערת תשלם למשיבה סך 180 ₪ בגין כל צד של כל שלט, כאשר תשלום זה כולל כבר את אגרת השילוט שהמערערת הייתה חייבת ממילא לשלם למשיבה לפי חוק העזר לפרדס חנה כרכור (מודעות ושלטים), התשס"ז - 2006 (להלן - "חוק השילוט").

(ב) הנני קובע, כי דמי השימוש בגין שלטים שהמערערת התקינה במקרקעי המשיבה (להבדיל מתשלום אגרת שילוט), יעמדו על הסך 5,339 ₪.

עוד הנני קובע, כי דמי שימוש אלה שולמו על ידי המערערת.

(ג) כפועל יוצא מהאמור, הנני דוחה את התביעה שכנגד.

שבעת שופטי בית המשפט לערעורים של מדינת ניו-יורק, והנשיא בראשם, נדרשו לידון בשאלה, אם יש להסיק סמכות מכללא למועצה עירונית להורות על ביצוע פולה של העתקת פסי רכבת, שהיו קבועים בצדו האחד של הרחוב, ועל הצבתם במרכזו של אותו רחוב.

בעיניין זה נטענה הטענה נגד רשות השידור (שם, על שום מה "אוסרים נשיאת הפרסומת על חולצותיהם של השחקנים ומתירים פירסומת נייחת לאורך קו אורך המיגרש". ועל כך משיב הנשיא לנדוי, בעמ' 776-777: "...

לא זו בלבד שזו תוצאה הכרחית ובלתי נמנעת מקיום המטרה של עדוד הנסיעה באוטובוסים לשם הגברת הבטיחות בדרכים (על-ידי הקטנת מספר מספר כלי הרכב הפרטיים בכבישים) ושל עדוד החקלאות והתעשייה בישראל, אלא שעצם פירסומת זו, גם אם יש בה משום גרימת רווח לבעלי האוטובוסים ולחקלאים, היא גופה פירסומת מותרת היא.

...

נראה לי שלא כל הנסיון המעשי שנצבר בשנה האחרונה הינו חיובי מבחינתנו, והיתה גלישה מסויימת לכוון פירסומי.

מציע אני, על-פי כל האמור לעיל, לבטל את הצוו-על-תנאי ולדחות את העתירה.

אשר לפירסום כזה, סבורני, כי יש להימנע ממנו כל עוד לא הסמיך המחוקק את הרשות לעשות כן, בגדר תפקידיה של הרשות, וקבע כללים לכך.