היפרדות שליה ושמירת הריון האם זכאים לפיצוי

רקע כללי התובעת ילידת 6.6.1979; במהלך שנת 2010 היא היתה בהריון; ביום 12/5/2010, בשבוע התשיעי להריונה, פנתה התובעת לחדר מיון בבי"ח אסף הרופא בשל הפרשות נרתיקיות דמיות; היא נבדקה ושוחררה למנוחה ומעקב, אותו היא המשיכה בבי"ח ברזילי באיזור מגוריה (להלן:" ביה"ח"), שם הודגם אצלה בבדיקת אולטרסאונד מיום 20.5.2010 המטומה תת-שלייתית; היא הוגדה בסכנה להפלה (ABORTION THREATENEDׂׂ) והונחתה למעקב סדיר עם מנוחה.

ביום 13/9/2010 חלה החמרה בדימום ובבדיקה ואגינאלית הוצאו קרישי דם בגודל כף יד; במעקב רופא המחלקה ביום 14/9/2010 נרשם כי: " כאב ירך שמאל, בבדיקה ללא עדות לדלקת, ללא עדות ל- DVT נקרא לייעוץ כלי דם"; לאחר כשעה באותו יום נבדקה התובעת ע"י כרורג לכלי דם, דר' חרך, אשר ציין כי: "מתלוננת על כאב בירך שמאל (ללא עדות ל- DVT) ... שבוע כאבים במפשעה שמאל, לא מסוגלת ליישר ירך, רגל לא בצקתית, ללא רגישות בסובך... אין עדות לפתולוגיה וסקולארית". 20 דקות לאחר מכן, בשל המשך הדימום, הומלץ לבני הזוג לבצע ניתוח קיסרי; בשעה 11:30 נעשה ייעוץ אורתופדי נוסף שלא העלה ממצא חדש וצוין בו: "רגישות במישוש במפשעה שמאל...הגבלה קלה של אקסטנציה של ירך בגלל כאב...", והומלץ על צלום רנטגן ובדיקת MRI לאחר הניתוח הקיסרי; הניתוח הקיסרי בוצע בצהרי אותו יום (14/9/2010), ושעת הלידה נרשמה 14.22; נולדה תינוקת במשקל 1,095 גרם; בהפניה לניתוח נרשם: "ניתוח חשוד, דימום: היפרדות שיליה, עקב דמם לידני מוגבר..". לאחר הניתוח קיבלה התובעת טפול מניעתי בנוגדי קרישה, קלקסן; קיימת מחלוקת לגבי מועד תחילת טפול מניעתי זה; יום אחרי הניתוח, ב 15/9/2010, הופיעה נפיחות ברגל שמאל של התובעת; למחרת , ה 16.9.2010, בוצע דופלקס ורידי אשר הדגים פקקת ורידים עמוקים (DVTׂ) ברגל שמאל, בוורידי הכסל והירך משמאל; בייעוץ חוזר עם דר' חרך באותו יום צוין : " LT LEG DVT, נפיחות הופיעה אתמול, בדקתי את הנ"ל לפני מספר ימים, רק כאבים במפשעה, לא היו סימנים אחרים". דר' חרך המליץ על נוגד קריש (קלקסן) במינון טפולי ומנוחה במיטה עם רגל מורמת.

עוד נטען על ידי התובעת כי: בנסיבות המקרה היא זכאית לפצוי בגין פגיעה באוטונומיה, וזאת משום שלא הוסבר לה בזמן אמת מה הסיכון לפתח DVT, ועקב כך נימנעה ממנה האפשרות לבקש טיפולים מיידיים המותרים בהריון כמו הרמת רגליים, גרביים אלסטיות ושרוולים פניאומטיים.

עוד צוין על ידי התובעת בתצהירה כי: במהלך האישפוז האחרון היא היתה בשכיבה זמן ממושך; היא התלוננה פעם אחר פעם על כאבים, אולם לא זכתה להענות או היתייחסות מיוחדת לתלונותיה; היא לא קיבלה הסבר מפורט לגבי הסיכונים השונים הכרוכים במצבה לרבות, החשש להתפתחות פקקת ורידים עמוקים; לא נימסר לה מידע לגבי סיכונים הכרוכים בשמירת הריון במצב של שכיבה ממושכת, איבוד דם וניתוח קיסרי; אילו היתה מודעת לסיכונים אלה, היא היתה מבקשת שיערכו לה בדיקות הדמיה נוספות המותרות בעת הריון, ולהנחות אותה לגבי טיפולים מידיים והכרחיים; היא מרגישה שנימנע ממנה מידע שהיה מסייע לה לקבל החלטה מודעת בנוגע לאפשרויות העומדות בפניה לשם מניעת התופעה או פיתרונה בשלב מוקדם יותר, ובכך נפגעה זכותה לאוטונומיה על גופה.

...

כך גם סבורני כי אין לקבל את טענת התובעת בדבר פגיעה באוטונומיה, משום שלטענתה לא הוסבר לה הסיכון לפתח DVT, וכתוצאה מכך נמנע ממנה לבקש טיפולים מניעתיים המותרים בהריון, כמו הרמת רגליים, גרביים אלסטיות ושרוולים פניאומטיים.

סוף דבר התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, בשים לב לנסיבות המקרה ולחשיבות שיש לייחס, לטעמי, לזכותה של התובעת לברר את נסיבות הנזק שנגרם לה, ובשים לב לניהול המקצועי והממוקד של התביעה על ידי התובעת ובאת כוחה, שחסך מאמץ וזמן רב, אני מחליט שכל צד יישא בהוצאותיו.

קרישת יתר מהוה גורם לסיבוכים בהריון ובהם הפרדות שיליה ותחלואה של רעלת הריון חמורה, ויכולה להיות לה השלכות על התפתחות העובר ברחם, בין אם על דרך של הפלות חוזרות בטרימסטר הראשון או השני , פגור צמיחה תוך רחמי בטרימסטר השני והשלישי, או לידה מוקדמת.

עוד נטען שאין הצדקה בנסיבות העניין להערים קשיים בדרכה של התובעת למימוש זכותה לתשלום גמלת שמירת הריון המיועדת לפצותה על אובדן שכרה בתקופה בה רופאיה המליצו שתמנע לעבודה המסכנת את בריאותה ואת שלום עוברה – סיכונים הנובעים מן ההריון.

...

טענות הצדדים לטענת התובעת, דין התביעה להתקבל על יסוד האמור בחוות-דעת המומחה.

המומחה לא הסביר בתשובותיו לשאלות ההבהרה כיצד עמדתו מתיישבת עם המסמך הפנימי של המוסד לביטוח לאומי והספרות המאוזכרת בו. המלצתו של המומחה להימנעות מעבודה בשל הסוכרת ההריונית לא בוססה ולא הוכח שהיה בה כדי לסכן את האם או את העובר, ולפיכך יש לדחות את התביעה גם בהתייחס לליקוי זה. דיון והכרעה התנאים לזכאות לגמלת שמירת הריון נקבעו בהוראות סעיף 58 לחוק באופן הבא: "שמירת הריון" – היעדרות מעבודה בתקופת ההיריון המתחייבת בשל אחד מאלה: (1) מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את האישה או את עוברה, הכל בהתאם לאישור רפואי בכתב; (2) סוג העבודה, מקום ביצוע העבודה או אופן ביצוע העבודה מסכנים את האשה בשל היותה בהריון, או את עוברה, לפי אישור רפואי בכתב, ולא נמצאה לה עבודה חלופית מתאימה על ידי מעבידה".

בנסיבות המקרה כאן, לא מצאנו הצדקה לסטות מקביעותיו של המומחה.

סוף דבר – התביעה מתקבלת.

הנתבעת מסבירה כי שבוע 40 להיריון ואילך (עד שבוע 42) נקרא "post date" והוא מצריך מעקב היריון קפדני יותר ושקילת זרוז רק אם קיימות נסיבות אובייקטיביות המצדיקות לעשות כן. בעניינינו, כך סבורה הנתבעת, לא היה מקום לבצע השראת לידה קודם המועד בו היא בוצעה הן מכיוון שהתנאים הצווארים של האם לא הצדיקו זאת, והן מכיוון שלא היו סימנים למצוקה עוברית או להפרדות שליה.

אף במסגרת הסיכומים לא כללו התובעים עתירה לפצוי בגין פגיעה באוטונומיה, אף שהטענה הועלתה על ידם באופן כללי בפרק הדיון בחבות.

ד"ר ברוורמן אשר בדק את האם ביום 15.11.06 והורה לקבל אותה ליילוּד ומתן פיטוצין, נישאל בעדותו "האם נכון שכשאשה מבקשת ניתוח קיסרי בבית החולים שלכם, אתם מבצעים את הניתוח על פי בקשתה, גם כשאין צורך רפואי". תשובתו היא כי "נכון. זכותה לבקש" (עמ' 166, שו' 24-22).

ת: נכון, ביקשתי אלף פעם ש: את מודעת לזה שבשום מקום בתיק לא כתובה הבקשה שלך? ת: אני לא יודעת בתיק שלכם איפה לא כתוב כי אני בכל ביקור אצל הרופא שלי ובתל-השומר במיון ביקשתי קיסרי והתחננתי לקיסרי .

...

סוף דבר מסקנתי היא אפוא כי התובעים לא הוכיחו כי הצוות הרפואי התרשל בניהול מעקב ההיריון והליך הלידה.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

התביעה נדחית.

התובענה מושא ההליכים שבכותרת הוגשה בגין נזקים שנגרמו למשיב, קטין, בהיותו עובר בבטן אימו, בעקבות תאונת דרכים שבה נפגעה אימו בהיותה בשבוע ה-27 להריונה.

לאחר שהוגשו חוות דעת מומחים שמונו על ידי בית המשפט ולאחר שהמומחה שנידרש לשאלת הקשר הסיבתי נחקר על ידי ב"כ המבקשות – נתן בית המשפט קמא הנכבד החלטה בשאלת החבות וקבע כי הוכח קיומו של קשר סיבתי רפואי ומשפטי "בין חבלתה של אם התובע [הוא המשיב כאן – ח"מ] בתאונת הדרכים נשוא התביעה לבין הפרדות השלייה, שגרמה ללידה מוקדמת של ילד נכה פגוע ביותר, ומשכך מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים [חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) – ח"מ], ועל כן יש לפסוק לתובע הקטין פיצוי על פי חוק הפיצויים".

לאור המלצתו של בית המשפט קמא הנכבד, לאחר מתן ההחלטה בשאלת החבות ולאחר שמיעת חלק מהראיות, פנו הצדדים לגישור, שלא צלח, ובהתאם להמלצת בית המשפט הגיעו להסכמות, שלפיהן: בית המשפט יפסוק את סכום הפצוי לקטין על דרך הפשרה, לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, כאשר פסק דין זה לא יהיה מנומק – ואילו ביחס לשאלת גובה ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי מסכום הפצוי שייפסק (שאלה שלגביה נתגלעה מחלוקת בין הצדדים) יינתן פסק דין מנומק, לאחר הגשת סיכומים, תוך שמירת זכותם של הצדדים להגיש ערעור על הקביעה בנושא זה. בתאריך 1.8.2013 נתן בית המשפט קמא הנכבד פסק דין בעיניין, שבגדרו נקבע כי: "סכום הפצוי לקטין הנו בסך של 4,737,556 ש"ח בצרוף הוצאות ואגרת בית משפט וכן בצרוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק" (ראו פיסקה 4 לפסק הדין).

...

נוסף על כך טוענות המבקשות כי אין בין הצדדים מחלוקת שמסכום הפיצוי שנפסק, היה על בית המשפט קמא להפחית את סכום התשלומים התכופים ששולמו במהלך ניהולו של ההליך (סכום העומד, לטענת המבקשות, על סך של 931,568 ש"ח) – והיעדר התייחסות מפורשת בפסק הדין לנושא זה מוביל, לגישת המבקשות, למסקנה כי סכום התשלומים התכופים לא נוכה מסכום הפיצוי שנפסק.

המבקשות תשלמנה למשיב, איפוא, את יתרת סכום פסק הדין שהן חויבו בו (לרבות הסכום שנוסף לו בהחלטתו של בית המשפט קמא הנכבד מתאריך 23.9.2013) עד לתאריך 31.01.2014.

סוף דבר: הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בחלקה, כאמור בפיסקה 21 שלעיל.

החלטתי זו באה חלף החלטתי מתאריך 2.9.2013.

ממקום התאונה פונתה התובעת באמבולנס לבית החולים, שם הוחלט על אשפוזה עקב חשד להפרדות שלייה ומיעוט מי שפיר בעקבות חבלת הבטן ובחלוף 4 ימים הוחלט לנתחה ניתוח קיסרי.

ראשית, אין מדובר בתאונה ראשונה שעברה התובעת ואחת מהתאונות הקודמות היו בעת שנהגה ויצאה לשמירת הריון עקב כך. לתובעת עבר רפואי עשיר, אליו היתייחס המומחה ולא ניתן להיתעלם מעבר עשיר זה ובכלל זאת גידול שפיר שהיה לתובעת.

הפסדי פניה וזכויות סוציאליות פוסק לתובעת פיצוי מעוגל בסך של 52,000 ₪ , בגין הפסדי פנסיה.

...

בחינת מכלול הנסיבות, העדים שנשמעו ואלה שלא נשמעו ובחינת חקירת המומחה מובילים למסקנה שיש מקום לקבוע לתובעת נכות רפואית בשיעור של 10% עקב התאונה.

מסקנה זאת מתבקשת מהטעמים הבאים ובעיקר לנוכח עדות המומחה לפיה: "אם יסתבר שבניגוד למה שהתרשמתי שהגברת התאוששה לגמרי והיום היא נוהגת ללא שום קושי, מגיעה לעבודה בקלות ללא מאמץ ולא מותשת איך שתגיע ואיך שתחזור. ואם שהיא נמצאת בבית אין לה קושי למשל להסיע את הילדים שלה ואין פגיעה ביחסים הבינאישיים עם בעלה. אם הדברים האלה יוכחו או שאין לה נכות או שהיא יותר נמוכה" (ע' 9 ש' 31- ע' 10 ש' 2).

סוף דבר התובעת זכאית לפיצוי כדלקמן: בגין הפסדי שכר בעבר: 30,000 ₪.