היעדר תיעוד רפואי בדיון רפואי

התעוד הרפואי עליו הנתבעת מבקשת להסתמך הוא תעוד רפואי דליל המתייחס לארוע מיום 12.6.2002, 19 שנים לפני התאונה נושא הדיון; מדובר ברשום בודד מיום 13.6.2002 בדבר רגישות בצואר, כאשר בביקורים העוקבים בחודש שלאחר מכן אין תלונות נוספות בגין הצואר ואין כל ממצא.

לעניין זה אין ממש בטענת הנתבעת בדבר הרלוואנטיות של תעוד זה, אשר ממנו נפקדו דוקא התלונות בגין כאבי צואר באופן המעיד על העדר פגימה בתחום זה. הועדה הרפואית דנה בתלונות התובע על כאבי ע"ש מותני וקבעה כי לא נותרה אצלו נכות צמיתה באיזור זה, ולפיכך קיומו או העדרו של תעוד זה בפני הועדה אינו משרת את טענות הנתבעת, ואינו מתייחס לקביעה אותה היא מבקשת לסתור.

...

לטענת הנתבעת פירוט המסמכים כולל רק מסמכים מאוחרים לתאונה, ומכאן היא מבקשת לגזור את המסקנה כי התיעוד בדבר עברו הרפואי של התובע לא הובא כלל בפני הוועדה הרפואית.

לאחר שבחנתי בעיון את העובדות והמידע בעניינו של התובע, אני סבורה כי העובדה שלא מסר את המידע האמור אינה עולה כדי טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור.

סיכומו של דבר, המידע עליו מבוססת הבקשה הוא תיעוד רפואי דל וישן, שלא ניתן ללמוד ממנו על קיומו של מצב רפואי קודם העולה כדי נכות, ולא שוכנעתי כלל כי לו היה מובא במלואו בפני הוועדות הרפואיות היה בכך כדי לשנות את קביעתן; מלכתחילה לא ניתן לקבוע כי המידע האמור לא היה בפני הוועדות הרפואיות כחלק מהכרטיסים הרפואיים שהיו בפניהן כפי שעולה מהרישום; על רקע כל האמור לעיל אף אין מקום לזקוף לחובתו של התובע את העובדה שלא מסר את המידע במידה העולה כדי טעם מיוחד להבאת ראיות לסתור.

מכל הטעמים שלעיל הבקשה נדחית.

לאחר קבלת התשובות לשאלות ההבהרה וככל שמי מהצדדים יסבור, כי יש מקום למינוי מומחה רפואי נוסף או אחר, הוא יהא רשאי להגיש בקשה מנומקת שתדון".

במצב התעוד הקיים קרי העידר תלונות / ממצא טרם הארוע 15.1.19, הופעת תלונות כחודש מהארוע )ראה הרישום במכון פיזיותראפיה צבורי - מכבי ( 10.3.19 ופניה לרפואה פרטית החל מחודשיים מהארוע19.3.19 , מביאה לקביעה כי מדובר בקשר לארוע שסביר שהנו החמרה לאור שכיחות טבעית בגיל התובע לליקוי.

...

מעבר לאמור נציין, כי לא מצאנו מקום להיעתר לבקשת הנתבע למינוי מומחה אחר.

לעניין טענת הנתבע לפיה המומחה לא היה לעזר לביה"ד במסגרת חוות דעתו ותשובותיו לשאלות ההבהרה נציין, כי טענות הנתבע כאמור נדחות.

בנסיבות אלו מצאנו לקבל את חוות הדעת של המומחה מטעם ביה"ד. סוף דבר: על יסוד המפורט לעיל מצאנו להכיר בליקוי בגב התחתון של התובע כפגיעה בעבודה.

בתעוד הרפואי מיום 21.7.13 נרשם: "מתלונן על כאב בברך ימין מזה יום וחצי, כאב קבוע, לא מקרין. שולל חבלה לאחרונה [...] כאבים בחלק מדיאלי של ברך ימין, מתאים לדלקת ברצועות" (עמ' 65 תתיק הרפואי – להלן: ת"ר).

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאים של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (1988); כמו כן ר' ע"א 916/05 שרון כדר נגד פרופ' יובל הרישנו (2007)).

...

בענייננו, לאחר שבחנו בעיון את חוות דעתו של המומחה, התרשמנו מעדותו ושקלנו את כלל חומר הראיות והשיקולים, באנו לכלל מסקנה כי יש לאמץ את מסקנתו של המומחה בדבר הקשר הסיבתי ושיעור ההכרה וכי אין לסטות ממנה.

מסקנה זו, כך מצאנו, משקפת נכונה את הידע הרפואי, את הניסיון של המומחה ואת מכלול ההיבטים הקונקרטיים של המקרה.

סוף דבר אנו קובעים אפוא כי הפגימה בברכו הימנית של המערער תוכר בקשר של החמרה בשיעור של 80%.

לא נגרמה נכות בכתף ימין ובמרפק ימין עקב התאונה הנדונה (העידר תעוד רפואי רלוואנטי).

...

בנוסף, נבקש להסיר מכשול מדרכנו, ונדגיש, כי לא מצאנו טעם של ממש בטענות הנתבעת בסעיפים 12 ו-13 לסיכומיה, מהן ניתן להבין לכאורה, כי נספח הפרנצ'יזה רלוונטי אך ורק כשמדובר באובדן כושר מוחלט.

שכן לא מצאנו עוגן לשוני לטענת הנתבעת בעניין.

סוף דבר נוכח כללם של דברים, דין התביעה להידחות.

עיון בחוות הדעת מעלה שמומחה התובע אינו מיפרט את המסמכים שעמדו לפניו והוא קובע בפרק הדיון ביחס למצבו של התובע באופן כללי כי "..מאז אותו ניתוח החל לסבול ממחלת נפש של סכיזופרניה, אשפוזים חוזרים, טפול תרופתי נוגד פסיכוזה, זריקות אחת לשבועיים ותפקוד לקוי בכל הבחינות". חומר הראיות שהונח לפניי מלמד כי חרף המחלה הקשה ממנה סבל וסובל התובע ואשפוזו הרבים במהלך השנים, היו תקופות ארוכות בהן התובע לא היה מאושפז ולא היה במצב פסיכוטי ובחלק מהתקופות הוא אף עבד והתגורר לבדו (ר' פירוט בתעוד הרפואי, בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת בתחום הפסיכיאטריה, בדו"ח רציפות המל"ל וכן בעדות התובע בבית המשפט).

בהיעדר תעוד כאמור איני יכול לקבל את קביעת המומחה גם בהקשר זה. בהתאם לפסיקה "הרשלנות אינה עוסקת בחוכמה לאחר מעשה, אכן, ישנה חוכמה לאחר מעשה, אך אין היא מלמדת על רשלנות בעת המעשה, רופא אינו רשלן מקום בו פעל תוך שיקול דעת על פי המידע המצוי ברשות דורו" (ע"א 10094/07 פלונית נ' בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס (24.11.2010)).

...

הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות הן מחמת התיישנות והן מחמת שהטיפול הרפואי שניתן לתובע בבית החולים היה טיפול שנעשה בהתאם לכללים המנחים ברפואת הטראומה, תאם את מצבו הרפואי של התובע בעת קבלתו לבית החולים ולא היה רשלני.

אחר האמור, דין התביעה להידחות גם מחמת שלא מצאתי יסוד בטענת התובע אודות רשלנות בטיפול הרפואי שניתן לו בבית החולים בשנת 2004.

חרף האמור יצוין כי לא שוכנעתי שיש קשר כלשהו בין הניתוח שעבר התובע או הטיפול הרפואי שניתן לו בבית החולים בשנת 2004 ובין מחלת הסכיזופרניה ממנה הוא סובל.

סוף דבר התביעה נדחית מחמת התיישנות וגם נדחית לגופה, לאחר שלא שוכנעתי שנפל פגם כלשהו בטיפול הרפואי שניתן לתובע בבית החולים בשנת 2004.