היעדר הבטחה מינהלית להנחה בארנונה

סעד זה איננו מצוי בסמכותו של בית-משפט השלום, אלא בסמכות בית המשפט לעניינים, מכוח סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן : "החוק"), הקובע כי עינייני ארנונה ידונו בפני ערכאה זו. לפיכך, על סעד זה להמחק מכתב התביעה, מפאת העדר סמכות עניינית.

התובעות עותרות למעשה בסעדים אלו לביטול החלטה שנתקבלה על-ידי הרשות, לחייב התובעות ב- 100% ארנונה, ולאכיפת ההבטחה שניתנה להן כטענתן להנחה של 50% בארנונה, סעדים שהסמכות לידון בהם נתונה לביהמ"ש לעניינים מינהליים (ראה: רע"א 6590/05 לעיל), בהתאם לאמור בסעיף 5(1) לחוק, לפיו בימ"ש לעניינים מינהליים ידון בעתירות כנגד החלטות של רשות בעיניין המנוי בתוספת הראשונה, כאשר בסעיף 1 לתוספת נקבע, כאמור לעיל, גם כסמכות לידון בעינייני ארנונה.

...

הואיל והגעתי למסקנה שיש להורות על סילוק התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית, אינני נדרשת ליתר הטענות שבבקשות.

לסיכום, אני מורה על סילוק התביעה על הסף, מפאת היעדר סמכות עניינית.

התובעות ישלמו הוצאות ומשפט ושכ"ט עו"ד לנתבעת 1, לנתבעים 2 ו-4, ולנתבעת 3, בסכום כולל של 2,000 ₪ כל אחת.

בפני עתירה מנהלית המכוונת כנגד החלטת המשיבה, המועצה אזורית גילבוע (להלן: "המועצה האזורית" או "המשיבה"), לחייב את העותרת בארנונה כללית לשנת 2014, בתעריף מלא וללא הנחות, בגין הנכסים המצויים בחזקתה ובשימושה בתחום שיפוטה של המשיבה.

הפרת הבטחה שלטונית - לטענת העותרת, בשלהי שנת 2006 ובטרם קיבלה העותרת את ההחלטה לעבור לאיזור התעשייה החדש, היא קיבלה מן המשיבה, באמצעות האורגנים המוסמכים שלה, ובהם ראש המועצה מר דני עטר (להלן: "ראש המועצה"), הבטחה, כי במידה ותשלים את המעבר, תהנה מהנחה מדורגת בארנונה למשך שלוש שנים, כך שבגין השנה הראשונה תהנה העותרת מהנחה בגובה 75%, בשנה השנייה מהנחה בגובה 50% ואילו בשנה השלישית גובה ההנחה יעמוד על 25%.

העידר הסבר משכנע לפער העצום בין התעריפים באזורים השונים בתחום המועצה מבסס גם את המסקנה בדבר היות התעריף לוקה בחוסר סבירות.

...

לאור המפורט לעיל, ובשים לב להלכה בדבר היקף סמכותו של בית המשפט בביקורת השיפוטית שלו על החלטות הרשות, כפי שפורטה לעיל, דין הטענה לחוסר סבירות התעריף ביחס לתעריף הנוהג ברשויות אחרות להידחות.

מעבר לכל, המשיבה הצהירה כי התכוונה אכן לאפשר לעותרת ליהנות מן ההטבה שאושרה על ידי משרד הפנים, ולא חזרה בה מכוונתה זו, לכן גם פנתה לשר הפנים לקבלת היתר להעניק לעותרת את ההנחה המדורגת, ויתכן כי כוונה זו תצא לפועל, לכשתענה פנייה זו. סוף דבר העתירה נדחית, למעט המפורט בסעיף 37 דלעיל.

התוצאה היא שעל המשיבה לתקן את השומה ביחס לסיווג קרקע תפוסה במפעלים, כך שהיחס בין התעריפים לחיוב קרקע תפוסה במפעלים בין אזורים א', ב', ג' לבין אזור ד' יהא זהה ליחס בין התעריף החל בגין בנייני תעשייה ומחסנים, בין האזורים א', ב', ו - ג', לבין אזור ד'.

הערייה הוסיפה וטענה בכתב ההגנה, אם כי לא חזרה על כך בתצהירים שהגישה, כי תשלום בגין העבודות על פי ההזמנה השנייה בוצע ישירות למר גוואטה, בהיעדר אישור שלו לשלם לתובע.

די. איי חברה לביטוח בע"מ. שם נקבע לעניין הנחה בארנונה כי הערייה איננה מחויבת לתת אותה.

הנשיאה ד. בייניש קבעה כי לגישתה לא נכרת כל חוזה בין הצדדים ולכל היותר היה מדובר בהבטחה מנהלית, אשר בהתאם לפסיקת בתי המשפט איננה תקיפה, באשר ניתנה על ידי גורם שאינו מוסמך לתת אותה והמשיבה באותו עניין לא יכולה הייתה להסתמך עליה כדי לכלכל את צעדיה ועל כן גם אם נכזבה ציפייתה, אין בכך כדי לחייב את הערייה.

...

אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל הדרוש לצורך טענת כפייה לפי דיני החוזים.

סוף דבר: אשר על כן, אני סבורה כי יש לדחות תביעת התובע.

אין בכוונתי לחייב את העירייה בתשלום, משקבעתי כי היא איננה חייבת בו, אולם יש בכך כדי להשליך על נושא ההוצאות ולאור כל האמור לעיל, אינני מחייבת את התובע בהוצאות הליך זה. העולה מן האמור הוא כי תביעת התובע נדחית אולם מן הטעמים שפורטו לעיל, אינני עושה צו להוצאות.

לעניין טענת השיהוי הנטענת ע"י הערייה, טוען העותר, כי ההלכה קובעת כי כל עוד הטענות לבירור שומת הארנונה נדונות ב"דרך המלך", לא חל מרוץ המועדים להגשת עתירה מנהלית, קל וחומר כאשר הערייה סרבה לספק לעותר את המידע רלבנטי בדו"ח הארנונה המבוקש, ובמיוחד לאור ההפרה החד צדדית של ההסכם בין הצדדים ע"י הערייה.

כן טוענת המשיבה, כי הסדר זה, כמו הפטור הנטען לעיל, חסר תוקף גם משום שהעירייה אינה רשאית לתת הנחות או פטור מארנונה שלא עפ"י סמכות מפורשת בדין, כאשר אין בתקנות הרלבנטיות (תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1992) כל הוראה לפיה ניתן היה להעניק לעותר הפחתה או הקלה כלשהי.

המשיבה טוענת כי טענות העותר להבטחה שלטונית, חזקת התקינות המנהלית, והסתמכות, אינן רלבנטיות כלל ביחס לחלקו של החוב, שמקורו ביתרת החוב בגין התקופה שבה היתנהל החשבון ע"ש חברת פלאפון, עקב הטעיית המשיבה ע"י העותר, כאמור.

(ב) העדר ניקיון כפיים המשיבה טוענת לחוסר ניקיון כפיים של העותר, מאחר שלטענתה העותר הסתיר מביהמ"ש עובדות מהותיות, ובכללן תוכן המכתב ששלחה המשיבה לעותר ביום 15.5.05, בו הסבירה המשיבה לעותר, כי רק חלקו של החוב מתייחס להפחתה שבוטלה, ואילו חלקו האחר מתייחס ליתרת חוב שאינה קשורה כלל להסדר, בגין החשבון שהתנהל בעבר על שם השוכרת בטעות, כאמור.

...

מנהל מח' הגבייה בעצת ראש העיר החדש הציע לעותר לסיים את המחלוקת בהסדר חדש עם העירייה, לפיה ישלם העותר סך של 15,000 ₪, ועם תשלום סכום זה יסולק חוב הארנונה הנ"ל. בנובמבר 2000 שילם העותר את הסכום האמור, וסבר כי בכך העניין תם ונשלם.

העותר, שכל מחייתו מהשכרת החנויות נעתר וגייס סכום לא מבוטל של 15,000 ₪, ושוב חזרה בה העירייה גם מהתחייבותה השנייה.

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי בנסיבות העניין יש לאכוף את התחייבות העירייה לפטור את העותר מחוב הארנונה נשוא ההסדר, המכונה לעיל "החוב נשוא ההסדר". לאור האמור איני נידרשת לידון ביתר טענות העותר לגבי החוב נשוא ההסדר בדבר התיישנות, הטלת שומה באופן רטרואקטיבי, וההשגה שהוגשה למנהל הארנונה.

סוף דבר לאור כל האמור העירייה אינה רשאית לדרוש או לגבות מהעותר את חוב הארנונה נשוא ההסדר שנעשה עם העותר בנובמבר 2000.

שנית לא מצאתי לדחות העתירה בהתאם לטענה של חוסר ניקיון כפיים או העידר תום לב, לנוכח טענת המשיבה כי העותרים העלו טענות כוזבות ומנוגדות במהלך עתירתם ובמיוחד ביחס לתשלום הארנונה המתייחסת לתקופה שמשנת 2005 ואילך, באופן שוטף, בעוד שלאחר מכן העותרים טענו כי הליכי הגבייה המינהליים התייחסו לחובות שמתקופה זו. טענת העותרים בעיניין זה הייתה שולית בכתב עתירתם ואינה מצדיקה את דחיית העתירה אך מטעם זה. אם כי כפי שיפורט בהמשך, אני סבור שיש לדחות העתירה מאחר והעותרים לא הצליחו להוכיח את טענתם בדבר היתיישנות החובות מהטעם של הוכיחו כי הליכי הגבייה מינהליים התייחסו אך לתקופה שמשנת 2005.

לנוכח האמור, ובהעדר הוכחת מתן ההבטחה להנחה באמצעות הסכם העונה על התנאים הקבועים בסעיף 203 לפקודת העיריות, הרי שאין כלל הסכמה למתן הנחה בארנונה.

...

כמו כן אני קובע כי העותרים לא פנו בבקשה לקבלת הנחה בתשלום ארנונה בדרכים הקבועות בחוק.

בנוסף, אני קובע כי העותרים לא פעלו לממש את זכאותם- ככל שזו קיימת- לקבלת הנחה בהתאם להחלטה השנייה שנעשתה מכוח תקנה 14 לתקנות ההסדרים.

כמו כן כי אני קובע כי אין לראות בחובות הנדרשים כחובות שהתיישנו.

בנסיבות העניין ובשים לב לאופן בו הציגו שני הצדדים את טיעוניהם, על כל הכשלים והחסרים שפורטו, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.