היטל השבחה בגין תוכנית משביחה

וכדברי השופט י' עמית שם: " הרוכש יכול לברר אם על הנכס אותו הוא מבקש לרכוש רובץ חוב היטל השבחה בגין תכנית משביחה, ועומדים לרשותו כלים חוזיים להבטיח את תשלומו. [...] מאחר שלפי סעיף 10(א) לתוספת הרוכש לא יוכל להעביר את הזכויות בנכס על שמו, כל עוד לא יתקבל אישור הועדה המקומית כי היטל ההשבחה שולם, יש לרוכש אינטרס להבטיח את תשלום ההיטל. מכאן, שהרוכש מצוי בעמדה טובה מזו של הרשות הן במישור הידיעה על החוב והן במישור הבטחתו של החוב" (שם, פסקה 38).

...

דיון והכרעה השאלה שניצבת במוקד הערעור היא האם התנהלותה של הוועדה המקומית בהליכי גביית החוב בגין היטל ההשבחה מובילה למסקנה כי יש לחייבה להנפיק אישור – גם מבלי ששולם החוב האמור.

החוב שלפנינו נוצר עובר למתן פסק הדין ומשכך, דינה של טענה זו להידחות.

סוף דבר אציע לחבריי לקבל את הערעור, ולקבוע כי הוועדה רשאית לסרב ליתן למשיבים אישור לרישום זכויותיהם כל עוד רובצים על הנכס חובות בגין היטל השבחה, זאת בהתאם לסמכותה לפי סעיף 10(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה.

נוסף על כך, המערערים בחרו להצטרף להליך השיוך ולוותר על זכותם להיות חוכרים לדורות במקרקעין ולהעבירה לחבריהם ולכאורה להפסיד את הזכות שהייתה להם, אולם מקום שהיו חוכרים לדורות, הרי חבים הם בתשלום היטל השבחה בגין התכנית המשביחה (ע"א 7084/13 בר יהודה בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה שומרון (להלן: "עניין בר יהודה")).

...

סבורני, כי טענת המערערים אינה מסייעת להם מקום בו חלף היטל השבחה משולם באופן אוטומטי על ידי רמ"י. בעניין זה יוער, כי לא הונחה לפניי הוכחה בדבר תשלום חלף היטל ההשבחה על ידי רמ"י וככל ששולם הרי שיש להשיבו מקום בו חל חיוב בהיטל השבחה.

לפיכך אני קובעת, כי אין מקום להתערב בהחלטת וועדת הערר שדחתה את ערר הקיבוצים על החלטת הוועדה לחייב את המערערים בתשלום היטל השבחה ולא להחיל את הוראות סעיף 21 לתוספת השלישית לחוק על המקרה שלפני.

בנסיבות אלו, אני מורה על דחיית הערעורים המאוחדים.

המבקשת טוענת עוד כי בהחלטת וועדת הערר נפלה שגיאה משפטית, שכן נקבע כי גביית היטל ההשבחה החדשה מבוטלת מחמת אי חוקיותה, אלא שלטעמה של המבקשת אי החוקיות הנה בדרישה הראשונה של היטל ההשבחה, שכן דרישה זו הנה בגין תכנית שפקעה, דבר שהיה ידוע לכלל הצדדים.

...

בנסיבות כגון אלה, אני סבורה שהמשיבים לא הניחו שלא יוגש ערעור, במיוחד לאור סכומי העתק שבהם מדובר.

אם נבחן ממעוף הציפור את טיעוני הצדדים באשר למחלוקת ביניהם ולהכרעת וועדת הערר, נלמד כי תכנית בצלאל היא שבסופו של דבר העניקה למקרקעי המשיבים את הזכויות המשביחות.

בסופו של דבר, בנסיבות הקונקרטיות, לאור העובדה כי המדובר בהחלטת וועדת ערר שניתנה למעלה משש שנים לאחר שהתקיים הדיון בה, כשמדובר בסכומים בהיקפים שאין להניח שמי מהצדדים סבר כי לא יוגש ערעור, בנסיבות הקיימות כאשר בהחלטת וועדת הערר הוועדה מפנה לשתי אפשרויות שעומדות בפניה, והטעם לבחירת אפשרות אחת על פני השנייה, נבעה מחישוב לטובת המבקשת, מבלי שניתנה למי מהצדדים האפשרות להביא את החישוב לוועדה לבחינתה, כאשר אני לוקחת בחשבון את העובדה שמנהלת אגף הנכסים, ואני נותנת לעובדה זו משקל רב, שהתה בבית חולים בשל ניתוח מורכב שהיה עליה לעבור בדיוק בטווח המועדים שבהם הייתה אמורה להישקל הגשת הערעור, כאשר הפנייה לב"כ המשיבים נעשתה כבר ביום 14.3.23, אני סבורה כי האיזון במקרה הקונקרטי נוטה במקצת לטובת המבקשת, ולאור כך ניתנת ארכה להגשת הערעור עד ליום 9.5.23 בכפוף לתשלום הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח. ניתנה היום, ו' אייר תשפ"ג, 27 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.

לאחר משא ומתן בין הצדדים, ובהתאם לדין ששרר טרם תיקון 84 לתוספת השלישית, הגיעו הצדדים ביום 17.5.2006 לשומה מוסכמת (להלן: "השומה המוסכמת"), אשר לאור חשיבותה להליך זה, אביאה במלואה: כלומר, השומה המוסכמת אמדה את ההשבחה בגין תכנית 3374 וכן בגין תכנית ע/1 בסך של 28,163,280 ₪ ומכאן היטל ההשבחה הנו בסך של 14,081,640 ₪.

...

סיכום והוצאות לאור האמור לעיל, אני דוחה את הערעור על כלל חלקיו.

במקרה שלפני הערעור נדחה במלואו.

מכאן, כאשר מדובר בערעור על שומה בסכום ניכר של 63,271,672 ₪, כאשר נערך דיון בעל פה וכן הוגשו סיכומים, אני סבור שיש לפסוק הוצאות משמעותיות ההולמות את סכומו הגבוה של הערעור ואת מהות ההליך.

לפיכך אני סבורה שבעניינם של העותרים 6-5 ו-9-8 מתקיימות אותן נסיבות חריגות בהן ניתן להצביע על פגם קצוני בהתנהלות הרשות ובנסיבות אלו, יש מקום לחרוג מההלכה שנקבעה בעיניין אלעזר ולסייג את זכותן של המשיבות להמנע ממתן אישור ללישכת רישום המקרקעין כל עוד לא שולם היטל ההשבחה בגין התכניות המשביחות.

...

לפיכך אני סבורה שבעניינם של העותרים 6-5 ו-9-8 מתקיימות אותן נסיבות חריגות בהן ניתן להצביע על פגם קיצוני בהתנהלות הרשות ובנסיבות אלו, יש מקום לחרוג מההלכה שנקבעה בעניין אלעזר ולסייג את זכותן של המשיבות להימנע ממתן אישור ללשכת רישום המקרקעין כל עוד לא שולם היטל ההשבחה בגין התכניות המשביחות.

לאור האמור אני מקבלת את עתירת העותרים 6-5 ו-9-8 ועל המשיבות ליתן להם, בתוך 21 יום, אישור ללשכת המקרקעין, לפי סעיף 324 בפקודת העיריות.

עתירת העותרים 4-1 ו-7 נדחית והם ישאו בהוצאות המשיבה בסכום של 15,000 ₪.