היום הקובע לאיזון המשאבים בין הצדדים הוא יום גירושיהם

הנתבע לא התייצב לישיבת ההוכחות אשר נקבעה ליום 12/12/2019 , אך התייצבה ב"כ וטענה כי נתגלה מיסמך בבית הדין השרעי המעיד על נשואי הצדדים משנת 1998 , ובהמשך כתב הגנה מתוקן מטעם הנתבע הוגש רק ב 10/6/2020 .

ככל שהנתבע לא היה מעוניין בהמשך חיי המשפחה עם התובעת , לאחר נישואיו לאשה השנייה, היה עליו לנקוט בפעולה ברורה של גירושין מהתובעת ו/או פירוד מוחלט ו/או נתוק ביחסים גם המשפחתיים וגם הכלכליים, אך משלא עשה כן , אזי אין מדובר בקרע סופי בין הצדדים לעניין איזון המשאבים.

סוף דבר - לאור האמור לעיל, אני קובעת כי המועד הקובע לאיזון המשאבים בין הצדדים הוא ביום הגשת הבקשה ליישוב סיכסוך - 5/6/2017.

...

אינני מקבלת טענת ב"כ הנתבע בסיכומים כי ,התובעת ידעה כי חלק מרכושו של הנתבע עתיד להימכר לצד ג' ועדיין לא פנתה ולו במכתב אחד לנתבע באשר לזכויותיה ו/או כספים המגיעים לה, כביכול.

מועד הגשת תביעה - כמועד הקרע בנסיבות אלה, אני מקבלת את טענת התובעת לפיה, מועד הקרע הוא במועד שהנתבע סירב לתת לה כסף ולהמשיך לכלכל אותה ואז היא פנתה לבית המשפט, כך שמועד הקרע לצורך .

סוף דבר - לאור האמור לעיל, אני קובעת כי המועד הקובע לאיזון המשאבים בין הצדדים הוא ביום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך - 5/6/2017.

ההסכם מתייחס לאיזון המשאבים בין הצדדים, וכן למזונות וזמני השהות עם הקטינים.

יש להותיר את מבחן שינוי הנסיבות המהותי על כנו לשם דיון מחודש בחיובי מזונות שנקבעו בפסקי דין חלוטים שניתנו לפני הילכת בע"מ 919/15, וזאת הן כאשר החיוב נקבע בפסק דין שניתן לאחר הליך משפטי, והן כאשר מקור החיוב הנו בפסק דין שנתן תוקף להסכם גירושין בין הצדדים (ראו: בע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני, 20.01.2021).

ניתן ללמוד זאת אף מטענת התובע בכתב התביעה, שם טען כי זמני שהות אלו מתקיימים באופן מדוקדק ומלא מיום גירושי הצדדים (ראו: סעיפים 11-12 לכתב התביעה).

...

הגורם אשר ערך את הסכם הגירושין: אני מקבלת את גרסת הנתבעת, אשר לא נסתרה על ידי התובע, כי עו"ד קריטנשטיין לא הכין את הסכם הגירושין, אלא ההסכם נערך על ידי עו"ד רקפת קופרמן (ראו: ייפוי כוח בלתי חוזר חתום על ידי התובע, לפיו שני הצדדים ממנים את עו"ד קופרמן לעניין העברת הזכויות בדירת המגורים, נספח ב'3 לתצהיר הנתבעת).

יוצא אפוא, שלאורך השנים וגם כיום נושאת הנתבעת לבדה בכל הוצאות החינוך של הקטינים במלואם, כאשר השתתפות האב מגולמת בסכום המזונות שנקבע בהסכם.

סוף דבר מהמקובץ עולה, כי התובע לא הוכיח כי חל שינוי נסיבות מהותי ממועד אישור הסכם הגירושין ועד למועד הגשת התביעה, המצדיק התערבות בגובה המזונות אותם סיכמו הצדדים במסגרת הסכם הגירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין.

בהסכם הגירושין הגיעו הצדדים להסכמות כוללות, לרבות באשר לחלוקת הרכוש ביניהם וקבעו כדלקמן: "8.1 מוסכם על הצדדים כי בכפוף לתשלום סכום האיזון לאשה כמפורט להלן, כלל הנכסים, הזכויות, הכספים, החברות ונכסי הנדל"ן, שלהלן, הן בארץ והן בחו"ל, יישארו בבעלות הבעל בלבד:

8.3 לשם ביצוע איזון המשאבים בין הצדדים של מכלול הנכסים והזכויות הרכושיות אשר נצברו במהלך הנישואין, מוסכם שיחול ביניהם הסדר האיזון (להלן: "הסדר האיזון") שלהלן: תשלום איזון לאשה הבעל ישלם לאשה סך של 2,500,000 (שניים וחצי מיליון ₪) (להלן: "סכום האיזון") וזאת במועדים כדלקמן: סך של 100,000 ₪ ישולם לאשה ביום הגט.

בבקשה ציינה ב"כ המבקשים: "הצדדים עותרים בבקשה דחופה לאשר ההסכם וליתן לו תוקף של פסק דין וזאת ככל שניתן עוד לפני חג הפסח ופגרת בית המשפט , ויודגש כי קיימת לכך חשיבות רבה נוכח רגישות יחסיהם של הצדדים בימים אלה.." מועד לאישור ההסכם נקבע ליום 19.4.2016.

אני גם ביקשתי מהדיין אם אפשר לדחות, הוא הוציא אותנו החוצה, וא.ב אמרה: "לא, אני רוצה היום להתגרש", זה ברחל בתך הקטנה היה בביה"ד הרבני.

...

נוכח כל האמור, לא מצאתי כל חוסר תום לב בהתנהלות והתנהגות הנתבע.

נוכח כל האמור נחה דעתי כי התובעת הגיעה להסכמות שבהסכם מרצונה החופשי כמשמעו בדין – ולא מצאתי כל בסיס שבדין לבטול הסכם הגירושין.

סוף דבר – התובענה נדחית.

ברם, לאור החלטת ביה"ד למנות בעל תפקיד שירכז את המידע ואת ביצוע איזון המשאבים בין הצדדים, ביה"ד ימתין עם מתן הצוים עד שיתקבלו בקשות ופסיקתאות מהמומחה.

אבל מסתבר שהוא בתביעת הכתובה שהוא כסף שחייב לה, שע"ז ודאי ליכא שום אומדנא שלא היה נותן גט אם תתבע מה שחייב לה, ואף גילוי דעת איתא שם בתשובה שאינו כלום, משום שודאי סתם בנ"א רוצים לשלם מה שחייבין מדינא, אבל כשהיא תובעת דבר שאינו חייב לה מצד שיש לה כח מדיני המדינה, יש לחוש דאולי הוא כאנן סהדי שלא היה נותן גט אדעתא דהכי, ובפרט שהסכימה לפסק ב"ד לקבל הגט בסך שאמרו הב"ד. ואם תובעת אותו גם שיענשוהו על החטא שנשא אישה אחרת, הרי לפי תביעתה לא יועילו לו כלום הגט פטורין, דהרי אף שרוצה ליקח אישה לא יוכל בשביל שלא יניחוהו מדיני המדינה, שעל דעת זה הוא עוד יותר אומדנא שלא היה נותן גט. אבל מטעם אחר יש לידון שלא יוכל לטעון כן ולבטל את הגט, דהרי דיני המדינה ודאי היה ידוע גם לו, והיה לו לחוש ולהתנות שאם תתבע בדיני המדינה בין טענת ממון בין טענת עונש לא יהיה גט, שאף בלא תנאי כפול היה מועיל מצד שהוא גם אנן סהדי, עיין בתוספות קידושין דף מ"ט, אבל כיון שלא חשש להתנות זה, חזינן שהיה לו טעם שלא היה חושש לזה, אולי שחשב להישאר בא"י או טעמים אחרים, עכ"פ כיון שודאי ידע מזה ולא חשש להתנות, ודאי גמר בדעתו ליתן הגט אף שאיכא חשש זה ואין יכולין לבטל הגט אף שתובעת דבר שאינו חייב, ואף שתובעת לענשו, ואם האמת שלא ידע שתוכל לתבעו בדיני המדינה, איכא חשש גדול על הגט לע"ד, אבל מסתמא יש לנו לתלות שידע מדיני המדינה ואין יכול לבטל הגט.

מקור לחילוק בין בני זוג שיש ביניהם סכסוכים ומחלוקות בעינייני רכוש וכתובה לבני זוג שכל ענייניהם הוכרעו, ומה שנותר הוא הבצוע, יש בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בשנת תש"ד, בהרכב הרבנים הראשיים לישראל, הרה"ג: הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ועמם הגר"י עדס זצ"ל (מתוך אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית ח"א עמ' צ"ז ואילך), בנידון של איש ואישה שנקבע על ידי ביה"ד קמא שהם צריכים להתגרש, וביה"ד נימנע מסידור הגט ותלה את הגירושין בהסדרת עינייני הרכוש, וביה"ד הגדול נתן טעם בדבר, בלשון זו: "נוסף לכך יש לשער שביה"ד הראשון קבע בזמנו את הקישור הנ"ל גם מטעם אחר: מפני שנוהגים לסדר בין המתגרשים כל מיני סכסוכים כספיים קודם מתן הגט, כדי שלא ישארו שום דין ודברים ביניהם אחרי הגירושין. אבל בכל אופן ברור הדבר, שאין פירעון החוב הוא הגורם או העילה לנתינת הגט, אלא בין כך ובין כך יש להפרידם בגט פטורין. וכיון שכן הוא, אין ביה"ד פוגע בעיקר תוכנה של החלטתו הקודמת, אם הוא מתקן אותו ע"י הפרדת מילוי החיובים ההדדיים, במקרה שלפי דעתו קיים חיוב מוחלט למתן גט מצד הבעל, ולפי תנאי החיים הנוכחים של הזוג בהתחשבות עם המסיבות העובדתיות הקיימות עכשיו, יש סיבות מוצדקות שלא לאחר נתינת גט זה עד לאחר התשלום השלם של החובות מצד האישה, במקרים כאלה יש רשות בידי ביה"ד לסדר ע"י החלטה נוספת את פירעון החוב בתשלומים חלקיים וכמובן בערבונות בטוחים, ואין בזה משום ביטול או שינוי פסה"ד הישן בעקרו וביסודו, אלא רק המתקה בלבד והתאמה לתנאים המעשיים הקיימים עכשיו, שלפיהם המילוי השלם של החיובים משני הצדדים בעת ובעונה אחת איננו מוצדק, כי אם להפך: סידור כזה עלול להחמיר ולסכן את הוצאתו לפועל של עיקר פסה"ד הקודם העומד עוד בתקפו. הלכך קיימת הרשות הפרוצסואלית לתקן את פסה"ד עוד עכשיו בתוך המסגרת הנ"ל, כדי לאפשר את הוצאתו לפועל באופן מעשי." פסקי דין מאוחרים לעיל הבאנו את דעתם של גדולי התורה, מרנן הגריש"א והגר"מ פיינשטיין, הובא גם פסק דין שניתן בהרכב בראשות מרן הראש"ל זצ"ל, הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי, שבו נכתב להדיא שדברי הרמ"א בסדר הגט הם רק לכתחילה, ובדיעבד, גט שסודר לפני שכל העניינים בין הצדדים סודרו כשר.

...

בקשת האיש לעכב את יציאת האשה מן הארץ, נדחית.

וכתבו במסקנתם: "למרות כל האמור לעיל, עדיין לא ניתן להורות על קביעת תאריך לסידור גט פיטורין. לצדדים דירת מגורים משותפת בהרצליה. כל עוד לא פורק השיתוף הדירה זו, ולמצער כל עוד לא הוכרע היכן יגור כל צד לאחר סידור הגט, לא ניתן לבצע את הגט. כמו כן, יש לעשות את מירב המאמצים שענין החזקת הילדים והסדרי ראייתם יוכרעו עוד קודם הגט." ובפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הרה"ג: מרן הראש"ל זצ"ל, הרב מ' אליהו והרב ש' ישראלי (פורסם בפסקי דין רבניים חי"א עמ' 226 ואילך) מפ"כ של הגר"מ אליהו (עמ' 232), דנו האם ביה"ד צריך לעורר את עניין הכתובה אם האיש אינו עושה כן, וכתבו וז"ל: " ...ונאמר בסדר גט ראשון אות רמ"ה אם המגרש מבקש שתחזיר לו הכתובה ושבאם לא תחזיר לו הכתובה יכתבו לו שובר, כותבים לו, אבל אם אינו מבקש א"צ להזהיר אותה ע"ז. וכתב ע"ז קב ונקי בעמוד מ"ג ס"ק נ"ח שאע"פ שבאות רי"ט כתוב שיתפשרו לפני הגט על הכתובה, בדיעבד אין קפידא, ואח"כ הביא מה שכתב מהר"מ ר"י בביאור שלו, ומוזכר גם בפס"ד הנ"ל, וזה לשונו: נראה שבזמננו שהמנהג פשוט שקודם הנתינה היא מוחלת לו הכתובה בפני הרב והעדים כדלעיל...

וכתב במסקנת דבריו: "סוף דבר אני אומר אף שהראיתי פנים להקל בדין זה, עכ"ז לא מלאני לבי לחלוק על דין פשוט של סדר הגט המוסכם להלכה מכל ישראל, גם לא ראיתי שום חילוק בין נדון השאלה לנדון של סדר הגט, אמנם מכ"מ מי שלבו רחבה ורואה קלקולים בחדול הגט ורוצה לסמוך על דעתו להקל לענ"ד ימצא סמיכה קצת בהערות הנ"ל." כלומר, שעל אף שלפי האמת הגט כשר, והחשש הוא מפני לעז בעלמא שיצא על ידי הבעל ויתקבל על ידי אינשי דלא גמירי, אין לשנות ממה שכתב הרמ"א בסה"ג אלא במקום הצורך.

ביום 22.12.20 עזב האיש את הדירה השכורה של הצדדים, וביום 29.04.21 הצדדים התגרשו בפני כב' בית הדין הרבני.

בכתב ההגנה, הודיעה האשה, כי היא מסכימה לקביעת המשמורת וזמני השהות, כפי שהוצעו ע"י האיש "בכפוף לתשלום מזונות ראויים ומוצדקים בנסיבות העניין". בדיון מיום 04.03.21, שנערך בפני המותב הקודם בתיק (כב' השופט אורן אליעז), הגיעו הצדדים להסכמות שקבלו תוקף של פסק דין כדלקמן: " סיכמנו בינינו שהמשמורת תהיה אצל האימא, האב יראה את הילדים בימי ראשון ושני בין השעות 17:30 עד 20:30 ובכל סוף שבוע שני משעה 14:00 ביום שישי עד שעה לאחר צאת השבת; בחגים בהם יש ימים טובים, יום טוב ראשון יהיה אצל האם ויום טוב שני יהיה אצל האב ובשנה לאחר מכן יתחלפו. בימי חול המועד חצי חצי. בחופשת הקיץ האב ייקח את הקטינים שבוע אחד בחודש יולי, ושבוע אחד בחודש אוגוסט, כאשר שבוע אחד יהיה רצוף והשבוע השני יכול שיהיה מפוצל עם אפשרות לחלק ליומיים יומיים ושלושה". נושאים שהוכרעו במסגרת התביעה הרכושית: במסגרת התביעה הרכושית, התעוררה בין הצדדים מחלוקת בעיניין כספי פיצויים שקבל האיש בעטיה של תאונה דרכים, בה היה מעורב בשנת 2015.

ביום 11.03.21, הגישו הצדדים פסיקתא מוסכמת למינוי מר אבי יחזקאל כמומחה מטעם בית המשפט לבצוע איזון המשאבים ביניהם.

תוקף החיוב נקבע מיום הגשת הבקשה למזונות זמניים (10.05.21), כאשר האב רשאי לקזז סכומים ששילם על חשבון המזונות, בכסף בלבד ולידי האשה, בגין חיובי העבר.

עוד נישאל האיש, מדוע בכתב התביעה הרכושית, ביקש להצהיר כי כל המיטלטלין משותפים "למעט מיטלטלי הקטינים שיוותרו לקטינים" ואילו היום הוא מבקש חצי מכלל התכולה, והשיב: "אין תשובה". ראה: עמ' 52 לפרוטוקול, ש' 3-11.

...

בנסיבות אלו, שבהן האיש ויתר על התכולה שנותרה בבית, לקח לעצמו פריטי תכולה לפי בחירתו, לא הוכיח כי שווי הפריטים שנותרו בבית עולה על שווי הפריטים שהותיר לעצמו וכן הודיע מראש כי אינו מעונין בפריטים השייכים לקטינים, אני סבורה כי לא היה מקום לדרישתו לקבלת מחצית שווי התכולה שנותרה בבית.

לפיכך, הדרישה לקבל מחצית שווי המיטלטלין שנותרו בידי האישה נדחית.

יצוין, כי רק לפנים משורת הדין, לא חייבתי גם בהוצאות לטובת אוצר המדינה, על אף שאני סבורה כי לא היה מקום לבזבז זמן שיפוטי ולנהל הליך שלם בעניין המיטלטלין, לאור הנסיבות המפורטות לעיל.