במילים אחרות, בהיבט הנזק שניגרם בפועל, יש לבצע הבחנה בין אותם מקרים בהם מעשי האלימות הותירו את קורבנות העבירה עם נזקים תיפקודיים משמעותיים לצמיתות, לבין אותם מקרים בהם נראה כי לאחר טפול רפואי איכותי ונקודתי – אין השפעה קריטית על המשך התיפקוד התקין של קורבן העבירה, למעט אותה חבלה בקמיצה, שעדיין מטרידה את המתלונן וטעונה טפול.
לשם קביעת מיתחם הענישה ההולם למקרה שלפניי, מצאתי את המקרים הבאים כרלוונטיים:
ע"פ 8587/20 חסון נ' מדינת ישראל (8.12.2021) – הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ואיומים, בכך שדקר בסכין את המתלונן עקב סיכסוך שכנים על רעש.
...
מסקנה זו מתבקשת על רקע העובדה כי המעשה שביצע הנאשם לא בוצע על רקע סכסוך עמוק או התגרות יוצאת דופן מצידו של קורבן העבירה.
חיזוק נוסף למסקנה בדבר עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים, ניתן למצוא גם בריבוי הדקירות בחלקים השונים בגופו של המתלונן, עובדה אשר יכולה הייתה בנקל להפוך את הפגיעה לקטלנית.
מסקנה זו מתבקשת הן נוכח עמדת בית המשפט העליון ביחס לאופן בו צריכה להתבצע החמרה בענישה, והן נוכח נתוניו של המקרה והעובדה כי מדובר בנאשם ללא הרשעות קודמות, אשר בחר לקבל אחריות מלאה על מעשיו כבר במסגרת ישיבות ה"מוקד" ולא לנהל משפט.
