טענות אלה נתמכו כדבעי בתצהירים ובפרסומים רישמיים של משיבה 2 - פרסומים אשר מורים, בין היתר, "ארבע השורות הראשונות מיועדות לגברים, השורות האחרונות מיועדות לנשים".
דיון ראשון בעתירה היתקיים ביום 14.1.08, ובין היתר טענה באת כוח העותרות, כי הסדר הפרדה כשלעצמו "יכול להיות לגיטימי, אבל ההסדר [הקיים] הוא לא כזה". בהחלטה שניתנה בעקבות הדיון (ביום 21.1.08) נאמר אמנם - בהמשך לדברים אלה - כי "אנו יוצאים מההנחה שאין פסול ברעיון של אוטובוסים שיש בהם הפרדה הבאה בהענות לצרכי הציבור החרדי", אך נסקרה הבעייתיות במצב הנוכחי:
"הפרדה זו שאינה מוסדרת כל עיקר במישור הנורמאטיבי, טומנת בחובה על פניה בעיות... נימנה - מבלי למצות - בעיות שעלו בכתבי בית הדין ובטיעונים. למשל, הצורך בקיומו של בסיס נורמאטיבי לקווים כאלה... היכן יהיו קוים נפרדים; אפשרות הנסיעה החלופית באופן סביר למי שאינו מעוניין לנסוע בקווים אלה; שאלת השלוט המתאים... חובותיו של הנהג... שאלות מחיר; מנגנון פקוח וטפול אפקטיבי בתלונות; עמדה של מנהיגות רבנית חרדית בקשר להיתנהגות...".
עוד ציינו, כי ההסתמכות על דו"ח לנגנטל אינה מספקת, הן נוכח חלוף הזמן ושינויים שהתרחשו מאז שנת 1997; והן כיון שכללי התפעול "שונים בעניינים שונים מהמלצות ועדת לנגנטל כפי שאושרו". בנסיבות אלה סברנו, כי "יש מקום לפורום חדש שיבדוק את המצב העובדתי ואת לקחי השנים שחלפו, וימליץ, בין היתר, באשר לשאלות שהועלו - בגדרי סובלנות ושכל ישר".
הצעה זו התקבלה על דעת שר התחבורה, וביום 11.5.08 מינה השר "ועדה לבדיקת הסדרי ההסעה בתחבורה הציבורית בקוים המשמשים את המיגזר החרדי" בראשות המשנה למנכ"ל משרד התחבורה מר אלכס לנגר (להלן הוועדה).
לאחר סקירת השיקולים לכאן ולכאן הציג השר עמדה אשר למעשה דחתה חלקית את מסקנות הוועדה:
"בעקבות כל האמור לעיל, ובכפוף לעיקרון שאין מקום לקביעת הסדר כופה של הפרדה באוטובוסים, וכי המדינה לא תמסד או תסדיר הפרדה זאת, סבור השר כי יש לאפשר למפעילי התחבורה הציבורית לתלות שלטים מכווני היתנהגות שיהיה בהם משום הסבר כמו גם בקשה מהנוסעים לשבת בהפרדה בין המינים, תוך קביעה לצד בקשה זאת כי אין חובה לעשות כן. לצדו של שלוט מסביר כאמור נידרש חזוק סמכויות פקוח ובקרה תוך כינון מערך אפקטיבי לטפול בתלונות בדבר אלימות והתנהגות חריגה, מערך שיאפשר טפול מיידי בתופעות אלימות... יודגש כי הסדר זה מעוגן במצב המשפטי הקיים, אין בו משום הסדרה מטעם המדינה של 'קוי מהדרין' ואין בו כל כפייה בחקיקה או בתקנות" (ההדגשה הוספה - א"ר).
מסיבה זו אציע לחברי לקבוע, כי מפעילות תחבורה ציבורית יחויבו לקבוע בכל קווי האוטובוס שבהם הופעלו בעבר "הסדרי מהדרין" שלט שיורה:
"כל נוסע רשאי לשבת בכל מקום שיבחר (למעט המקומות המסומנים לאנשים עם מוגבלויות), הטרדת נוסע בעיניין זה עלולה להיות עבירה פלילית".
ברי, כי המשיב יוכל, לפי הצורך, להורות על הצבת שלטים גם בקווים נוספים; ככל שיוחלט בעתיד לאפשר גם בקווים נוספים העלאת נוסעים מכל דלתות האוטובוס, יוצבו השלטים גם שם. שלט כאמור, בגודל סביר, יוכל לסייע לנוסעות, החשות שמופעל עליהן לחץ, לבסס את עמדתן.
...
עלינו להגיב באופן ראוי להתנהגותו של אדם אחר בחברה, אף שהתנהגותו אינה מקובלת עלינו (ראו אהרן ברק מידתיות במשפט הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה 338 (2010) (להלן: ברק)).
אולם מכל מקום מחויבים אנו לפסוק את הדין על פי מיטב הבנתנו אותו, כפי שנאמר על ידי בית משפט זה בבג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(1) 1, 4 (1979):
"עדיין רב החשש שבית המשפט יראה כאילו נטש את מקומו הראוי לו וירד אל תוך זירת הוויכוח הציבורי, ושהחלטתו תתקבל על-ידי חלק מן הציבור בתשואות ועל-ידי חלקו האחר בדחייה גמורה ונרגשת. במובן זה אני רואה עצמי כאן, כמי שחובתו לפסוק על פי הדין בכל ענין המובא לפני בית משפט כדין, היא דווקא כופה עלי הר כגיגית, ביודעי היטב מראש שהציבור הרחב לא ישים לבו להנמקה המשפטית אלא למסקנה הסופית בלבד ובית המשפט בתור מוסד עלול להיפגע במעמדו הראוי לו, מעל למחלוקות המפלגות את הציבור. אך מה נעשה וזה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים".
ש ו פ ט
השופט י' דנציגר:
אני מסכים לאמור בחוות דעתו המקיפה והמלומדת של חברי, השופט א' רובינשטיין, כמו גם לתוצאה האופרטיבית המוצעת על ידו.
בפתח הדברים אדגיש כי לדידי אין בנכונותנו לאפשר תקופת מבחן נוספת, בה תיבחן השפעת הסדר "פתיחת הדלתות" על כפיית ההפרדה והלבוש, כדי להכשיר כפייה כאמור וכי ככל שיתברר כי כפייה כאמור תוסיף ותתקיים, אך מובן הוא כי הדבר יהווה שיקול כבד משקל עד מאוד שעשוי להוביל לכלל מסקנה כי יש להפסיק הסדר זה שכן בפועל מסייע הוא לכפייה פסולה בעליל כאמור.
