הטלת אחריות על בעל שליטה בחובות חברה

ככל שלא הופקדו ההמחאות יש להטיל את האחריות לכך על בעלי השליטה בחברה ועל המנהלים.

על בעל שליטה בחברה חלה החובה לנהוג בהגינות כלפי החברה (סעיף 193 לחוק החברות) ובנוסף חלות עליו החובות לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת החלות על כל בעל מניה עניין, כפי שקבע כב' השופט יצחק עמית בעיניין ורדניקוב (פסקה 53 לפסק דינו): "בעל שליטה ככל בעל מניות, חב בחובות המוטלות עליו מכוח סעיף 192 לחוק. זהו איפוא המקור בחוק החברות המטיל עליו חובות כלפי יתר בעלי המניות, ובכללן החובה להמנע "מניצול לרעה של כוחו בחברה" והחובה להמנע "מלקפח בעלי מניות אחרים". על הפרת חובת ההגינות חלים הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחויבים, כאמור סעיף 193(ב) לחוק החברות.

...

מנגד, התובע לא הוכיח טענתו ביחס לנתבע 5 ושוכנעתי כי הנתבע 5 לא ידע ולא היה מעורב בשחרור כתב הערבות הבנקאית לידי הנתבעים 1 ו-2.

על כן התביעה כנגד הנתבע 5 נדחית ועמה נדחות ההודעות לצדדים השלישיים עו"ד שרמן ורו"ח אריה.

אשר להוצאות, אני סבורה כי יש להעמיד את ההוצאות לטובת התובע מהנתבעים 1 ו-2 על הצד הנמוך, זאת, לאור התנהלותם של מר זילברמן ואחרים, והעובדה כי מדובר היה בתכנית תרמיתית שלנתבעים 1 ו-2 לא היה חלק בה. בנוסף, הנתבעים הסתמכו על בעלי מקצוע כמו עו"ד שרמן ורו"ח אריה, ועל אף שאין הדבר פוטר אותם מאחריות, אין להטיל עליהם הוצאות גבוהות, בעיקר לאור הסדרי הפשרה אליהם הגיע התובע עם מר זילברמן ורו"ח אריה בתיק זה. התובע ביקש להעמיד את הוצאותיו על סכום של 2.2 מיליוני שקלים (20% מהסכום שייפסק בהתאם להסדר הנושים).

בתא (י-ם) 1180/06 עריית תל אביב נ' ק.קצמן בע"מ נקבע כי :"נטל ההוכחה של תנאים אלו מוטל על הרשות המקומית וחזקה זו אינה חלוטה אלא ניתנת לסתירה, והנטל לסתור אותה מוטל על בעלי השליטה כי אין לייחס להם את חובות הארנונה של החברה" (ראה סעיף 66 בתא (ת"א) 10100-02-14 עירית תל –אביב יפו נ' פיצה א.ב.ג ישראל בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 28.7.20).

בנסיבות אלו אין זה המקום להטיל אחריות אישית על בעל השליטה בחברה.

...

לאור הבחינה המהותית של המונח "מחזיק" ולאור מכלול הנסיבות שהובאו בפניי מצאתי שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים.

סוף דבר: לאור האמור לעיל התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת באופן חלקי, כך שעליה לשלם את תשלומי הארנונה לגביהם התביעה לא התיישנה, דהיינו מיום 1.4.09 עד ליום 31.12.09.

הינה כי כן מלשון סעיף 6(1) לחוק החברות וההלכות אליהן הפנה בית הדין הארצי עולה כי הדוקטרינה של הרמת מסך ההיתאגדות המאפשרת לבתי המשפט ובתי הדין להרים את מסך ההיתאגדות במקרים חריגים המצדיקים זאת, מתייחסת לאפשרות להטיל אחריות ישירה על בעלי המניות לחובות החברה.

בעיניין הסתדרות העובדים הכללית[footnoteRef:8] דובר על הרמת מסך בין חברת אם לחברת בת באשכול חברות כאשר אף נקבע הרמת מסך מותנית בקיומם של יסודות עובדתיים מסוימים כגון "זהות בבעלי המניות והמנהלים בתאגידים השונים ושליטה מלאה של החברה האם בחברה הבת כדי שלילת רצונה העצמי של החברה הבת". בעיניין מרכז העיר אשדוד בע"מ[footnoteRef:9] העירעור עסק בשאלה האם יש להטיל אחריות אישית על מי שהיו הבעלים והמנהלים של חברות קבלניות לגביהן נקבע כי הפרו את הסכם המכר עם הרוכשים.

...

] אשר על כן מכל המפורט לעיל מאחר וב"כ התובע לא הפנה לכל מקור נורמטיבי מכוחו הגיש את התביעה כנגד הנתבעים 3-4, דין התביעה כנגדם להידחות על הסף וזאת בהתאם לסעיף 45(א)(3) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 הקובע כי בית הדין רשאי לדחות על הסף תובענה מחמת "כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". אכן סעד של דחייה על הסף הנו סעד קיצוני הננקט במקרים חריגים.

במקרה שלפנינו לאור כל המפורט לעיל, ניתן כבר בשלב זה לומר כי כתב התביעה לא מגלה עילה כנגד הנתבעים 3-4 ולכן דין התביעה כנגדם להידחות על הסף.

סוף דבר מכל המפורט לעיל- התביעה כנגד הנתבעים 3-4 נדחית על הסף.

גישה דומה מציגה פרופ' אירית חביב סגל, לפיה במקרה של אשכול חברות, על בית המשפט לבדוק אם החברה לא יכולה לפרוע את החוב בשל סיכון בעל צידוק עסקי ואז אין מקום להרמת מסך, או שהחברה פעלה ללא צידוק עסקי ולמטרות תרמית, ובמקרה זה יש הצדקה להטלת אחריות על חברת האם, בגין חובות חברת הבת.

בעניינינו, משהוכח כי הנתבעת 3 כחברת האחזקות הראשית וכמי ששולטת באופן מהותי בכל החברות, מעורבת בהוצאת כספים מהפרויקט לצרכים הקשורים לסכסוכים עם בעלי המניות או צדדי ג' – זאת, בנגוד לתכלית הפרויקט שאמור להתנהל כ"פרויקט סגור" ומשקיימות אינדיקאציות לכך שהכסף "עלה למעלה" ושימש לצרכי חברת האם ובעלי השליטה בה – קמה עילה עצמאית נגדה וניתן לייחס לה חובות של חברת בת באשכול (להרחבה על המקרים שבהם בית המשפט "משרטט מחדש" את מצבת הנכסים בין חברות לבין עצמן או בין החברות לבעל המניות, מחייב לייחס חובות וזכויות של חברה אחת לחברה אחרת שאינה בעלת מניותיה (למשל חברה אחות או חברה נכדה)", ראו גושן ואקשטיין, בעמ' 156).

...

התביעה להרמת מסך כנגד הנתבעת 4 – נדחית.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת ביחס לנתבעות 3-1 וניתנים סעדים כדלקמן: הנתבעות 3-1, ביחד ולחוד, תשלמנה לתובעים סך של 475,813 ש"ח בגין האיחור במסירת הדירות.

כמו כן תשלמנה הנתבעות 3-1, ביחד ולחוד, סך של 40,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני.

הסעד של הרמת מסך, מכוח סעיף 6 לחוק החברות (וביתר שאת לאחר תקונו בשנת 2005), הוא סעד קצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים, שבהם השמוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

בין היתר נפסק, כי בית המשפט ייטה להטיל אחריות על נושא המשרה, כאשר הוכחה מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה, או כאשר היתנהגותו העסקית חרגה באופן משמעותי ממיתחם הסיכונים העיסקיים ואינה ראויה להגנה (ראו למשל, רע"א 7875/06 זלץ ואח' נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ ואח' (29.11.2009), בפיסקה 16 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה ריבלין, על הפסיקה הנזכרת שם).

לעומתו, הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של היתקשרות חוזית עם החברה בלבד לבין מסלול של היתקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה, כאשר סביר שהתקשרות עם החברה בלבד, ללא התחייבות או ערבות אישית של בעלי המניות, תתומחר במחיר ההיתקשרות (שם, בפיסקה 63, בין היתר בעקבות עניין צוק אור).

הנתבעים לא יצרו חיובים חדשים של החברה ולא גרמו לתובע להזרים אליה כספים נוספים, אלא לכל היותר ביקשו לפרוס מחדש חיובים קיימים של החברה כלפיו, והם לא שידרו "עסקים כרגיל" אלא הבהירו לתובע (שממילא כבר היה ער לכך) שמצבה הכלכלי של החברה בכי רע. בנסיבות אלו, אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים שבהם, חרף העובדה שהתובע היתקשר עם החברה וההתחייבות כלפיו היא שלה בלבד – הרי שיש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים כבעלי מניות ו/או כנושאי משרה בה. סוף דבר אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעת 3 ומחייבת אותה לשלם לתובע סך של 577,558 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

...

בסיכומיו, הרבה ב"כ התובע להפנות לפסק הדין שניתן בעניין דלתות חמדיה (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005)) והטעים, כי כשם שבאותו עניין מצא בית המשפט להטיל אחריות אישית על בני משפחה (שם – בני זוג) שניהלו עסק תוך הצגת מצגי שווא ביחס למצבה הכלכלי של החברה, כך יש לעשות כן בענייננו.

הנתבעים לא יצרו חיובים חדשים של החברה ולא גרמו לתובע להזרים אליה כספים נוספים, אלא לכל היותר ביקשו לפרוס מחדש חיובים קיימים של החברה כלפיו, והם לא שידרו "עסקים כרגיל" אלא הבהירו לתובע (שממילא כבר היה ער לכך) שמצבה הכלכלי של החברה בכי רע. בנסיבות אלו, אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים שבהם, חרף העובדה שהתובע התקשר עם החברה וההתחייבות כלפיו היא שלה בלבד – הרי שיש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים כבעלי מניות ו/או כנושאי משרה בה. סוף דבר אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעת 3 ומחייבת אותה לשלם לתובע סך של 577,558 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 1-2.