זכאות זו מעוגנת בסעיף 12 לחוק אסח"א, אשר נוסחו המחייב עד ליום 30.6.2003 היה כדלהלן:
"(א) מעסיק תושב תחום העיר אילת המשלם הכנסת עבודה בעד עבודה המתבצעת בתחום העיר אילת, זכאי להטבה לשם הקטנת עלויות השכר, בשיעור של 20% מהכנסת העבודה האמורה, אך לא יותר מסכום המס שעליו לנכות במקור באותה הכנסת העבודה; לעניין זה, "הכנסת עבודה" – למעט תשלום לבעל שליטה בחברת מעטים, כאמור בסעיף 18(ב) לפקודה, ולמעט תשלום מאדם לקרובו כמשמעותו בסעיף 76(ד) לפקודה.
עמד על כך נסח החוק, בדברי ההסבר להצעת חוק איזור סחר חפשי באילת (פטורים והנחות ממסים), התשמ"ה – 1985:
"מטרתו של החוק המוצע היא לנצל את מיקומו הגאוגרפי של איזור אילת על מנת שיהיה מנוף לשגשוג כלכלי של האיזור, דבר שיתרום גם למשק המדינה.
ואכן, למקרא סעיף 12(א) לחוק אסח"א עולה כי קבלת ההטבה למעסיק באילת איננה מותנית בהגשת בקשה או בכל תנאי אחר, וכי מימוש ההטבה הוא באמצעות הסדר אוטומאטי הקבוע בסעיף 12(ב) לחוק אסח"א, דהיינו העברה מכוח הדין של הזכאות לכספים שנוכו משכר העבודה, כדי סכום המענק, מרשות המסים למעסיק, והפחתתם על ידי המעסיק מהסכום שהוא צריך להעביר לרשויות המס בעבור עובדיו.
...
האם באפשרותה להפחית מכוח סעיף 12(ב) לחוק אסח"א את הסכומים הללו מהכספים שהיא אמורה לשלם לרשויות המס בעבור עובדיה בשנות מס מאוחרות? סבורני כי התשובה על כך שלילית.
ואולם, הפתרון מצוי במגרש המחוקק, היכול בנקל ליצור אחידות בעניין זה.
יישום הלכת גיל על העניין שלפני משמיע לנו את המסקנה הבאה: שופרסל, שהיא בגדר מעסיק אשר העביר לרשויות המס מחמת טעות סכום העולה על זה שהיה עליו להעביר, זכאית לתבוע השבה בהתאם לעקרונות הכלליים של דיני עשיית עושר ולא במשפט.
סוף דבר
מהטעמים שפורטו לעיל הגעתי למסקנה כי עומדת לשופרסל הזכות לתבוע השבה של הסכומים ששולמו על ידה ביתר לרשות המסים, המייצגים את ההטבה למעסיק באילת בגין השנים 2000 – 2003 אותה רשאית הייתה להפחית, אולם לא הפחיתה, מהסכומים שהעבירה לרשות המיסים.
