כתוצאה ממעשיהם של האחרים, נגרם למתלונן שבר פתוח בשוק ימין בשליש פרוקסימלי של טיבייה עם מרכיב ריסוק, שיפשוף במצח באיזור טמפוראלי פריאטלי מצד שמאל, רגישות קלה על פני חוליות הצואר עם הגבלה קלה בתנועות הצואר, סימני שיפשוף בחזה משני הצדדים עם אודם מפושט, הגבלה בכתף משמאל, שפשופים מרובים בגפיים וסימני חבלה ושפשוף בגב.
יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"פ 8897/20 סקנדריון נ' מדינת ישראל (6.5.2021), שציין כי:
"בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית משפט זה על חומרתן הרבה של עבירות אלימות, ובהתאם לכך קיימת מגמת החמרה בענישה בגין עבירות אלו, במטרה להרתיע מפני ביצוען. כך אמרתי בעבר: "האלימות הגואה במקומותינו אינה גזירת-גורל ולא כורח המציאות. יש צורך לשנות את המאזן. במקום שאזרחים ישרים תמימי-דרך יִרְאו ויִרָאו, יחששו לביטחונם, יהיו אלה העבריינים האלימים - בכוח ובפועל - שאימת הדין תפול עליהם, והם יֵרתעו מפני שימוש בנשק קר וחם לשם חיסול חשבונות בעשיית דין עצמית. שינוי המאזן - הסבת יראת האנשים התמימים לאימת אנשי-המדון - צריך להיעשות גם באכיפה ובענישה קשה" (ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פ"ד סו(2) 772, 798 (2013))".
באילו נסיבות אם כן, יכיר בית המשפט בקיומו של סיכוי כאמור שיצדיק חריגה ממיתחם העונש? על שאלה זו השיב בית המשפט בע"פ 6637/17 קרנדל נ' מדינת ישראל (18.04.2018) בקבעו:
"עד כה לא ניתנה בפסיקה תשובה מחייבת וכוללת לשאלה זו, ומטבע הדברים יש להיתחשב בכל מקרה על נסיבותיו. בקוים כלליים ניתן להצביע על כך שהפעלת הסמכות בסעיף 40ד אינה מוגבלת לעבירות קלות בלבד (ראו למשל: ע"פ 779/15 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.4.2015) (להלן: ע"פ 779/15); ע"פ 3381/16 אלקרינאווי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.7.2016) (להלן: עניין אלקרינאווי); ע"פ 5611/16 סלב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (14.9.2017) (להלן: עניין סלב); ע"פ 1288/17 מדינת ישראל נ' שנהר [פורסם בנבו] (3.10.2017) (להלן: עניין שנהר)). במקרים קודמים שבהם נידרש בית המשפט להעריך את סכויי השקום במסגרת סעיף 40ד לחוק העונשין הובאו בחשבון, בין היתר, השיקולים המרכזיים הבאים: המוטיבציה שהפגין האדם שהורשע להשתקם; הליך של גמילה מהתמכרות שהוא עובר; הישתלבות מוצלחת בהליכים טפוליים שונים; אינדיקאציות לשינוי עמוק בהתנהגות ובדרך החשיבה; הבעת חרטה כנה על המעשים והפגנת אמפתיה כלפי נפגעי העבירה (ע"פ 7459/12 שיבר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 6 (20.6.2013); ע"פ 779/15, בפיסקה 11; עניין אלקרינאווי, בפיסקה 12; עניין סלב, בפסקות 17-16; עניין שנהר, בפיסקה 24). חשוב להבהיר: אין מדובר ברשימה ממצה של שיקולים, והתקיימותו של שיקול זה או אחר אינה מצדיקה בהכרח חריגה ממיתחם העונש משקולי שקום. טעם עקרי לכך הוא שחלק מהשיקולים שהוזכרו לעיל מובאים ברגיל בחשבון במסגרת קביעת העונש בתוך המיתחם (ראו: סעיף 40יא לחוק העונשין). עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות, ניתן לציין ששילוב בין שינוי מהותי בהתייחסות הרגשית לארוע העבירה המתבטא בנטילת אחריות, כפרה והבעת אמפתיה לנפגעי העבירה לבין אינדיקאציות אובייקטיביות לקיומו של תהליך שקומי-טפולי מוצלח וחזרה לדרך הישר, עשוי להצביע על "סיכוי של ממש לשקום" כלשונו של סעיף 40ד(א).
...
לצד האמור בתסקירי שירות המבחן, אני סבור כי מכתבו של המתלונן (נע/1), כמו גם העובדה שהנאשם ראה לפצותו בסכום בלתי מבוטל העומד על סך 40,000 ש"ח, מחזקים את ההתרשמות כי הנאשם מכיר בחומרת הפגיעה שגרם למתלונן ומגלה כלפיו אמפתיה וצער על מעשיו.
על אף האמור, אין בידי לקבל את המלצת שירות המבחן ולהסתפק בהטלת שירות לתועלת הציבור בלבד.
בשים לב למקבץ האמור, אני סבור כי יש מקום לחרוג בענייננו ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום.