ככל שאחליט לקבל את גרסת התובע, ואמצא שיש מקום להטיל אחריות על הנתבעת בשל קיומה של שלולית נוזל על גבי משטח ההחלקה, אזי יהיה מקום לידון במחלוקות בין הצדדים בכל הנוגע לגובה הפצוי הראוי בראשי הנזק השונים.
בת"א (ת"א) 53535/05 צריגדסקי נ' מרכז קנדה מטולה בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 1.10.2009) נקבעה אחריות בנזיקין למפעיל משטח ההחלקה על הקרח, לאור עדותו של מנהל המקום, כי בעת שהחליקה התובעת, היו על משטח ההחלקה נערים אשר החליקו שלא בהתאם להוראות ובמהירות שלא תיאמה את החלקתם של אחרים, ובכך נוצר סיכון שהוא מעבר לסיכון הטבעי ואיננו סביר לפעילות ההחלקה על הקרח.
...
בע"א (ת"א) 2027/00 מרכז הספורט קנדה נ' גם חנה (פורסם במאגרים משפטיים 9.12.2002) נקבע:
"יש ממש בטענות המערערות לפיהן אפילו אם היה מקום לייחס למערערת רשלנות כלשהי, אזי אין קשר סיבתי בין רשלנות מעין זו לבין קרות התאונה. כפי שצוין המשיבה נפלה לאחר שעזבה את המעקה בו נתמכה עד לנפילתה. לפי מסקנתה של המומחית מטעם המשיבה, שעליה ביססה הערכאה הדיונית את קביעותיה, היתה ההחלקה של המשיבה, בהיותה החלקה ראשונה, צריכה להיות בצמוד למעקה שמסביב למשטח ההחלקה והיתה חובה להצמיד לה מדריך אישי. בחוות-הדעת יש התייחסות למספר רב של מחליקים וצפיפות במשטח ההחלקה, אך לא בכך היתה נעוצה הסיבה להתרחשות התאונה. על פי הסיכום שבחוות-דעת זו 'היה על האחראי להצמיד לה מדריך אישי, ואילו הוצמד לה מדריך אישי אשר היה מדריך אותה באופן אישי הן לגבי ההחלקה, הן לגבי היציאה מהרחבה והן לגבי אופן הנפילה, היתה התאונה, קרוב לודאי, נמנעת'. דא עקא שאין ספק כי לא ניתן לדרוש מהמערערת להצמיד מדריך אישי לכל מחליק, ואין בכך כל סבירות. למעשה גם השופטת קמא מציינת בפסק-דינה כי אין להצמיד לכל מחליק מדריך (עמ' 4 לפסק-הדין). בצדק מציין המומחה מטעם המערערות, מר בוריס דרבקין, כי גם אם היה מדריך שהיה אוחז בידה של המשיבה לא היה הדבר מונע את נפילתה. בנסיבות אלה המסקנה היא כי לא ניתן היה לייחס למערערת רשלנות שכתוצאה ממנה אירעה התאונה, וזאת אפילו אם היה מקום ליחס לה רשלנות כלשהי. יש גם ממש בטיעון המערערות כי מדובר בנסיבות המקרה בהסתכנות מרצון של אדם הבא להחליק ומקבל עליו את הסכנות הרגילות בספורט זה. יפים לכאן הדברים אליהם מפנים עיקרי הטיעון מטעם המערערות מתוך ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113:
התובע מסתמך בטענתו זו על סעיף 41 לפקודת הנזיקין הקובע כך:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."
על התנאים שעל התובע להוכיח, בטרם יועבר נטל הראיה בהתבסס על סעיף 41 לפקודת הנזיקין, עמד בית המשפט העליון בע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים משפטיים 21.5.2018):
"סעיף 41 קובע שלושה תנאים מצטברים לשם החלת הכלל. בעניין צלאח נאמר 'כל תנאי בוחן את המקרה מנקודת מבט אחרת: הראשון עוסק בנקודת מבטו של התובע, השני מתמקד בנקודת המבט של הנתבע, והשלישי מפנה לנקודת מבטו של בית המשפט' (שם, בפס' 6). התנאי הראשון דורש את חוסר ידיעתו ואת חוסר יכולתו של התובע לדעת את נסיבות גרימת הנזק (להלן: התנאי הראשון); התנאי השני דורש כי לנתבע תהיה שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק (להלן: התנאי השני); והתנאי השלישי דורש כי האירוע הנזיקי יתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה, כלומר שמסקנת ההתרשלות היא המסקנה המתבקשת לאור העובדות הידועות (להלן: התנאי השלישי). בפסיקה בישראל ובמדינות הים, הכלל של 'הדבר מעיד על עצמו' הוחל בסיטואציות כמו התמוטטות מבנים וקריסת מתקנים, נפילת מעליות, התרסקויות מטוסים, ובעידן המודרני – מקרים מסוימים של רשלנות רפואית (שני – חזקות רשלנות, בעמ' 78).
סוף דבר
התביעה נדחית.
התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 15,000 ₪.
