החלטת משאבי אנוש לסיים את שירותו של שוטר המשטרה

ואולם, בשל החקירה שניפתחה נגדו החליטה ראשת אגף משאבי אנוש (אמ"ש), ביום 22.2.18, כשבוע לפני תום תקופת חופשת הפרישה והיציאה לגימלאות, כי הלה יפוטר מהמשטרה, לפי סעיף 10(2) לפקודת המישטרה (נוסח חדש), התשל"א-1971, זאת בשל העבירות שנחשד בביצוען, אשר על-פי ההחלטה, יש בהן כדי לפגוע בתדמית המישטרה ובערכיה, והן עולות כדי קלון.

בהשלמת הטיעון בכתב מטעם המשיבים צוין, כי העותר היה אמור לפרוש מהשרות במישטרה ביום 28.2.18 מטעמי גיל, לאחר תום חופשת פרישה; כי בהתאם לפקודת מטה ארצי 07.07.10 "פרישה לגימלאות המשך שירות מעבר למועד הפרישה", לא ניתן להמשיך שירות מעבר למועד פרישה כאשר ישנה עילה משמעתית מאחת העילות המפורטות בסעיף 2(ג) לפקודה, ובין-השאר אם "נגד השוטר מיתנהלת חקירה בחשד לבצוע עבירה שיש עימה קלון, או עבירה שיש בה משום הפרה חמורה של חובתיו כשוטר, וקיימות ראיות לכאורה לבצוע העבירה", או אם "השוטר שוהה בחופשה כפויה". לטענת המשיבים, הואיל והחל מיום 20.9.17 שהה העותר בחופשה כפויה, לא ניתן להאריך את שירותו מעבר למועד הפרישה; ובנוסף, כלשון ההודעה, "העותר נחקר במח"ש בגין החזקת והפצת חומר תועבה, עבירה שיש בה משום הפרה חמורה של חובותיו כשוטר, וקיימות ראיות לכאורה לבצוע העבירה". בנסיבות אלה הבהירו המשיבים, כי בעת קבלת ההחלטה לא עמדה בפני ראש אמ"ש כל אפשרות לשקול את המשך שרותו של העותר מעבר למועד הפרישה; והאפשרויות שעמדו בפניה היו או לאפשר את פרישתו מטעמי גיל, לפי סעיף 73 לחוק שירות המדינה (גמלאות), תש"ל-1970, או לפטרו לפי סעיף 10(2) לפקודת המישטרה.

במצב זה, שעה שמועלית טענה בדבר חוסר סבירות ההחלטה, ומבלי להביע עמדה לגוף המחלוקת, הרי שחוסר הבהירות בהחלטה בעיניין העבירה שעל-בסיסה נקבעה אי-התאמתו של העותר לשירות במישטרה – באופן שהצדיק את שינוי עילת סיום השרות מפרישה בשל גיל לפיטורין – מחייב מתן החלטה חדשה מפורטת ומנומקת.

...

לא ברור מהחלטת הפיטורין מהן העבירות אשר בגין החשד לביצוען הגיעה ראשת אמ"ש למסקנה שלפיה העותר אינו מתאים לשרת במשטרת ישראל, וראוי כי שירותו שאמור היה להסתיים כפרישה בשל גיל, יסתיים כפרישה מחמת פיטורין.

התוצאה אשר-על-כן, ומחמת חוסר הבהירות בהחלטת הפיטורין, מתקבלת העתירה, במובן זה שההחלטה בדבר פיטוריו של העותר מבוטלת, ובמקומה תינתן החלטה חדשה מפורטת ומנומקת, כאמור לעיל.

המשיבים ישלמו לעותר שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,000 ש"ח (כערכו היום), וכן ישלמו לו את אגרת העתירה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה).

פתח דבר ואחריתו לפניי עתירה מינהלית, המופנית נגד החלטת ראש אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל (להלן - ראש אמ"ש), מיום 15.6.21, אשר אימץ את החלטתה מיום 14.6.19 של קודמתו בתפקיד, שלא להאריך את שרותה של העותרת במשטרת ישראל, בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 17 לפקודת המישטרה [נוסח חדש] (להלן - פקודת המישטרה).

על-פי הנטען בכתב-התשובה, למרות קביעת סגן מפקד המחוז כי העותרת תועמד לדין משמעתי, הרי שהיות שעניינה של העותרת כבר הועבר בשלב זה לבחינת מחלקת משמעת במטא"ר (לאור העובדה שהיא סיימה את שנת הניסיון והיה צורך בכל מקרה להעביר המלצה לראש אמ"ש), ונוכח היתרשמות גורמי המיקצוע כי הצטברו בעיניינה די והותר ראיות מינהליות המעידות על אי-התאמה להמשיך ולשרת במישטרה, החליט ראש אמ"ש לראות בעותרת כמי שלא עמדה בשנת הניסיון ולשקול את המשך שרותה.

בתום הדיון ציינה העותרת, בדמעות ובבכי, כי שרתה במסירות ובמקצועיות כשוטרת במשך 14 שנים, (תחילה בשירות חובה, בהמשך בבקורת הגבולות מטעם מינהל האוכלוסין, ולאחר מכן משנת 2010 בשירות קבע); וכי נפגעה מהפסקת שרותה, בפרט אגב "האשמתה" "בפן הערכי" בגין "דברים שלא הייתה לה שליטה עליהם". תמצית טיעוני המשיבה בכתב-התשובה טוענת המישטרה, כי ההחלטה שלא להאריך את שרותה של העותרת לתקופת "קבע מובהק", התקבלה על-פי דין, לאחר שראש אמ"ש שוכנע, על-בסיס ראיות מינהליות משמעותיות, ועל-סמך כלל החומר בתיק, שהתבסס על תִפקודה, היתנהלותה וכישוריה של העותרת במהלך תקופת שרותה הראשונית, וממנו עלה כי היא אינה מתאימה לשרת במשטרת ישראל.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר בחינת טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי בהחלטה בדבר אי-הארכת שירותה של העותרת במשטרה, לאחר שנים רבות של שירות, נפלו פגמים מינהליים, הנוגעים, בין-השאר, להיעדר הנמקה ראויה, להיעדר שימוע הולם, ולהיעדר התייחסות לטענות, לראיות ולהסברים שהוצגו על-ידי העותרת במהלך השימוע; וכי לפנינו מקרה חריג של פגמים משמעותיים בהליך המצדיקים את ביטול ההחלטה.

ההכרעה אודות אי-הארכת השירות, הובאה בפִסקה אחת, כללית וסתמית, ללא הנמקה, תוך אימוץ החלטת קודמתו, זאת כפי שכבר הובאו הדברים לעיל: "שבנו לשקול את נושא הארכת שירותך. לאחר שהובאו בפניי טיעוני בא כוחך, עו"ד אייל שמולביץ', במכתבו מיום 28.4.21, ובשים לב לכך כי הגנה מפני פיטורים חלה על עובדת שעוברת טיפולי פוריות במקרה בהם הטפולים הם לקראת ילד ראשון ושני בלבד, ואילו את נמצאת בטיפולים לקראת ילדך השלישי, נוכח המפורט לעיל, החלטתי לאמץ את החלטת קודמתי בתפקיד ולהורות על אי הארכת שירותך". ראשית, ההחלטה הלקונית והסתמית שניתנה בעניינה של העותרת, אינה עומדת בדרישה ההנמקה המלאה והמפורטת, שעמד עליה בית-המשפט העליון בדבר אופן ניסוח החלטות בעניין פיטורי שוטרים או אי-הארכת שירותם, בפסק-הדין בעע"מ 2024/12 בעניין רס"מ ג'דאללה חרב (לעיל).

סוף דבר מחמת הפגמים המינהליים האמורים של היעדר הנמקה הולמת, ולו תמציתית, וממילא - היעדר כל התייחסות לטיעוני העותרת ולראיות שהציגה, והיעדר זכות טיעון בעניין ראיות מינהליות חדשות שהוצגו לראש אמ"ש על-פי טענת המשיבה, בעקבות הבירורים שנדרשו לאחר השימוע, הרי שדין ההחלטה בדבר אי-הארכת השירות להתבטל.

לפניי עתירה מינהלית נגד החלטת ראש אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל (ראש אמ"ש), מיום 29.10.13, להפסיק את שרותו של העותר כשוטר במשטרת ישראל, בשל אי-עמידה בתקופת הניסיון, זאת בהתאם לסמכותו לפי סעיף 12 לפקודת המישטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן – הפקודה).

על-פי הנוהג במישטרה, כמפורט בטיעוני המשיבים, כאשר שוטר מסיים את תקופת הניסיון, ונימצא מתאים להמשך שירות, ניתנת לו הודעה פוזיטיבית שכותרתה "עמידה בתקופת ניסיון". ואולם, במקרה שבו שוטר לא עבר את תקופת הניסיון, ובמהלכה נערך לו שימוע לבחינת שיחרורו מן השרות, אמורה להנתן בעיניינו החלטה – בין אם להאריך את תקופת השרות ככל שייתן מענה בטיעוניו לממצאים שהועלו בעיניינו בשימוע, ובין אם להפסיק את השרות על-פי החלטת ראש אמ"ש. פרשנות לשונית ותכליתית של הפקודה ושל הנוהל, מלמדת כי תקופת הניסיון היא אמנם בת שנתיים, אך אין מניעה כי ההחלטה בדבר השיחרור מן השרות תנתן בזמן סביר לאחר תום תקופת הניסיון; ובילבד שבתקופת הניסיון החלה בחינת האפשרות לפיטורים מחמת אי-התאמתו של השוטר להמשך השרות, לרבות מתן התראה על הכוונה להפסיק את השרות והענקת זכות טיעון ואפשרות לשימוע.

...

בכתב-התשובה שהוגש על-ידי המשיבים נטען, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי, וכן לגופה – הואיל ולא נפל בהחלטה פגם המקים עילה להתערבות בית-משפט בשיקול הדעת המוקנה למשיב בהחלטה לפי סעיף 12 לפקודה.

לאחר בחינת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת ראש אמ"ש, בכך שניתנה לאחר חלוף תקופת הניסיון.

על-יסוד האמור לעיל, נדחית טענת העותר, בדבר חוסר סמכותו של ראש אמ"ש להורות, לאחר תום תקופת הניסיון, על הפסקת שירותו של העותר במשטרה מחמת אי-עמידה בתקופת הניסיון.

ביום 3.10.19 נחקר המבקש על ידי המחלקה לחקירת שוטרים, בחשד לקבלת דבר במירמה, ומרמה והפרת אמונים, עקב כך שבשלוש הזדמנויות שונות הוא הגיש קבלות בגין קייטנות וחוגים של ילדיו לצורך קבלת החזר כספי, אותו אף קיבל בסך של כ-5,000 ₪, אף שלא היה זכאי לו על פי נהלי אגף משאבי אנוש במישטרה.

במעמד זה נימסרו לו הפרטים הבאים: סיום שרותו יהיה בתום חודשיים של חופשת פרישה (שהנם ימי הודעה מוקדמת), זאת מן היום העוקב ליום ביצוע הראיון ומסירת הודעת הפיטורין.

בעניינינו, ברי כי המנעות ממתן צו הביניים לא תסכל את עתירתו של המבקש ואף לא תיגרום לו נזק בלתי הפיך, שכן החלטה זו הפיכה מעצם טבעה (ראו: עע"מ 2042/12 חרב נ' ראש אגף משאבי אנוש משטרת ישראל (26.03.12); עע"מ 7445/11 נג'ם נ' נציב שירות בתי הסוהר (15.11.11)).

במקרה זה, להמשך שרותו של המבקש עלולה להיות השפעה מבחינת תיפקודה של המישטרה ויכולתה לפעול על פי המדיניות שהתוותה ואף לפגוע באמון הציבור לצד זאת, ומבלי לקבוע מסמרות, גם סכויי העתירה להיתקבל אינם גבוהים ומצדיקים כשלעצמם את דחיית הבקשה.

...

אשר לבקשה לצו הביניים נטען, כי על בית המשפט לשקול את סיכויי ההליך ומאזן הנוחות, ואלו מביאים למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית, אפוא.

ביום 30.6.2022 ניתנה החלטת ראש אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל (להלן: אמ"ש) שלא להאריך את שרותו של המערער במישטרה.

זאת שכן בקבלת ההחלטה לא נבחנו שיקולים רלוואנטיים הנוגעים לנסיבותיו האישיות, לרבות טיבו ואופיו של השרות שביצע; לטענות ההגנה שלו ביחס להליך הפלילי שמתקיים נגדו; ולטענות נוספות שהעלה בשימועים שנערכו לו. עוד נטען, בין היתר, כי ההחלטה על אי-הארכת שרותו אינה מידתית וניתן היה להפעיל אמצעי פחות דראסטי בדמות הארכת השעייתו עד לסיום ההליך הפלילי; כי זמונו לשימוע על בסיס כתב האישום שהוגש נגדו בלבד מהוה פגיעה קיצונית בחזקת חפותו; כי השימוע בוצע למראית עין בלבד ועמדת גורמי המישטרה נקבעה מבעוד מועד; כי עורכת השימוע הייתה מצויה בנגוד עניינים שכן היא זו שזימנה את המערער לשימוע; כי החלטה על אי-הארכת שירות לאחר 20 שנות שירות כמוה כפיטורים, ולא נתקיימו התנאים הנדרשים לשם כך; כי ההחלטה אינה סבירה בהיתחשב בנסיבות העניין; כי השימועים נערכו על ידי גורם שאינו מוסמך לקיימם, מבלי שהוצגו מיסמכי האצלת סמכות השימוע; וכי המישטרה נקטה באכיפה בררנית והִפלתה בינו לבין שוטרים אחרים שניפתחה נגדם חקירה פלילית ובכל זאת נשארו בשורות המישטרה.

בהתאם לסעיף 7 לפקודה – הקובע כי "השר רשאי למנות שוטר או אדם אחר למלא כל תפקיד מתפקידיו של קצין מישטרה בכיר או להשתמש בכל סמכות מסמכויותיו, הכל בכפוף לתנאים שנקבעו" – הועברה הסמכות להחליט אם להאריך שרותו של שוטר לראש אגף משאבי אנוש (וראו: ילקוט הפרסומים 4731 מיום 24.2.1999 בעמ' 1894; וכן: בג"ץ 9963/09 עדיקה נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל, פסקה 4 (25.5.2011) (להלן: עניין עדיקה)).

...

המשיבה טענה מנגד כי דין העתירה להידחות על הסף בשל חוסר תום ליבו וחוסר ניקיון כפיו של המערער, אשר נמנע מלצרף לעתירתו מסמכים מהותיים ואף הסתיר מבית המשפט מידע הנדרש לבירור העתירה.

אולם עיון במסמכים הרלוונטיים ובטענות שהעלו הצדדים בקשר לכך מביא למסקנה כי אכן מדובר בטעות טכנית, מבלי שנפגעה זכות מהותית כלשהי של המערער.

ואכן, בגוף סיכום הריאיון מציינת עורכת השימוע כך: "הערת מראיינת: המסמך של הפתיח לשימוע נושא תאריך מ7/3/2022. ריאיון השימוע מתקיים היום, 1/5/22" (עמ' 4 לסיכום ריאיון השימוע השני); ומיד לאחר מכן בסיכום הראיון מתועדים דברי בא-כוח המערער כי אכן הועבר לידי המערער "הפתיח לשימוע" מיום 7.3.2023 ("ב"כ השוטר: ב-7.3.23 כשמסמך סיכום הריאיון נמסר לידיו של [המערער]...").

נוכח כל האמור, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור וכי המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך של 7,500 ש"ח. השופט י' עמית: אני מסכים.