לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי בחינת התשתית הראיות שהייתה מונחת בפני התביעה ערב הגשת כתב האישום אינה מובילה למסקנה כי לא היה מקום להעמיד לדין את הנאשמים, ועל כן אין מקום לפסיקת פיצויים לנאשמים על פי עילה זו.
נסיבות אחרות המצדיקות זאת
עילה זו מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב בבואו להכריע בדבר פיצוי נאשם שזוכה בדין.
עיון בתיק מעלה, כי ההחלטה בדבר זכוי הנאשמים ניתנה ביום 14.9.22 והומצאה לנתבעים כדין ביום 29.9.22, כאשר בהחלטה מיום 23.6.21 נקבע כי על הנתבעים להגיש את הסיכומים עד ליום 1.10.21 לאחר שיוגשו סיכומי המאשימה, כשמועד הגשת סיכומי המאשימה אף הוארך.
...
לטענת המאשימה, אין להיעתר לבקשת הנאשמים לפסיקת ההוצאות, לאור כך שהנאשמים לא נטלו ייצוג משפטי וייצגו את עצמם, לאור כך שהנאשמים לא היו עצורים במסגרת ההליכים, לאור כך שכתב האישום הוגש מכוח בקשתם של הנאשמים להישפט, לאור כך שהיה מקום להגשת כתב האישום, שכן הזיכוי בתיק לא היה נעוץ בהיעדר ראיות מספיקות, ולאור כך שלא נפל כל פגם בהתנהלות המאשימה, ואין נסיבות אחרות המצדיקות את פסיקת הפיצויים.
לפיכך, גם שיקול זה אינו מוביל למסקנה בדבר פסיקת פיצויים.
לפיכך, אף שיקול זה אינו מוביל למסקנה בדבר פסיקת פיצויים.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, לאחר שבחנתי את יסודות בקשתם של הנאשמים, לא מצאתי כי יש ממש בבקשתם אשר אינה עומדת באחד מהתנאים לעתירה לפיצויים לפי חוק העונשין, ולפיכך, אני דוחה את בקשת הנאשמים וקובע כי הם אינם זכאיים לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין.