לו עוסקים היינו בבוררות רגילה, אכן היה מקום לתקן את פסק הבוררות על דרך הוספת ריבית והצמדה כחוק החל מהמועד הקובע, חרף השבת הפסק לבורר למטרת השלמה, וזאת בהתאם ל"כלל הוא כי שיקול דעתו של הבורר, כמו של בית המשפט, רחב דיו הן באשר להקף הריבית והן לגבי מועד תחילתה וסיומה", אלא ש"המשכות חריגה של הליכי הבוררות בין הצדדים", עשויה להביא לכך שחלף השבת הדיון בסוגיה האמורה להתדיינות בבוררות, בית המשפט יורה בעצמו על "ביטול ושינוי הפסק כנדרש לשיטתו" (רע"א 3836/12 עריית שדרות נ' אבנר אשר אדריכלים, פסקאות 13-14, ניתן ב-08.07.2012).
...
ההכרעה השנייה
פסק הבוררות השני מיום 06.08.2018 נושא את הכותרת "פסק דין חלקי בעניין הוצאות ופס"ד על גודל השטח", ובו קובע הבורר כי
"התובע זכאי להוצאות וטענות ב"כ הנתבעת נדחות... שליחת מסמכים ואישורים: 67,500 ₪. התיקים נמצאים במשרדי התובע ואם תרצה הנתבעת לעבור עליהם זכותו[ה] לעשות כן על חשבונו[ה]... בשלב זה תשלם הנתבע[ת] עבור נסיעות לירושלים 118,384 ₪. אם צדדים יגישו הטבלאות המתאימות אתקן להוסיף או להוריד... ס"ה תשלם הנתבעת 128,256 ₪... בשלב זה תשלם הנתבעת עד 30 יום סך 195,756 ₪ עבור נסיעות ושליחויות... אם יהיו שינויים לכאן או לכאן ייכנס ההפרש להתחשבנות הסופית או אוציא תיקון...".
הבורר חזר ואישר את הכרעתו לעניין השטח המזכה בשכר טרחה: "שטחים: שכר טרחתו של התובע יחושב לפי 60 דונם... טענת הנתבעת להוריד 23 דונם נדחית".
עתירת לינצר
בהליך שלפני עותר לינצר "...לבטל את פסק הבוררות בשני עניינים. האחד – ביטול הפסק על פי השמאות שנכפתה על הצדדים על ידי הבורר, ובניגוד לשמאי שנקבע על ידי הצדדים במפורש בהסכם, השני – [אי] קביעת הצמדה וריבית, על סכום שכה"ט שנקבע בפסה"ד", על יסוד עילות הביטול הבאות:
זו הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות) - "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות", משהבורר נסמך על חוות דעתו של השמאי האושנר במקום לאמץ את חוות דעתו של השמאי שאול רוזנברג, ששמו נזכר בהסכם;
זו הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות - "לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו", וזאת מש"הבורר פסק שאינו מחייב ריבית את הנתבעת, מבלי שנתן לתובע את האפשרות לטעון טענותיו בעניין זה, ומבלי מי שהצדדים התייחס בטענותיו לכך (ולכן, גם פסק את 'פסק' הריבית דרך 'הערה' בסעיף ב' לפסק הראשון, האופרטיבי)".
הניסיון להעלות מן האוב טענה ישנה ולמנוע מלינצר את אישורו של פסק הבוררות על מנת שניתן יהיה לאכפו בהוצאה לפועל - דינו להידחות.
נוכח כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:
הדיונים בבוררות הסתיימו זה מכבר, ואין עוד מקום לקיום ישיבת בוררות נוספת לצורך חקירת השמאי האושנר.
טענת לינצר לחריגה מסמכות בשל הסתמכות הבורר על חוות דעתו של השמאי המכריע עודד האושנר, חרף הסתמכות על חוות דעתו של השמאי שאול רוזנברג - נדחית.