כל זאת, בעקבות הרשעתו בבצוע עבירות של הפרעת שוטר במילוי תפקידו, 4 עבירות של איומים, שתי עבירות של שימוש בכוח או באיומים במטרה למנוע מעצר, תקיפת שוטר כדי להכשילו, 2 עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, הסגת גבול פלילית, 4 עבירות של הפרעת שוטר במילוי תפקידו, החזקה/שימוש בסמים לצריכה עצמית, תקיפת עובד ציבור, 4 עבירות של הפרת הוראה חוקית, התפרצות למקום מגורים / תפילה לבצע עבירה, ניסיון גניבה, העלבת עובד ציבור, הפרעה לעובד ציבור והחזקת אגרופן או סכין שלא כדין.
...
בנסיבותיו של הנאשם 2 נחה דעתי כי יש למקם את עונשו ברף התחתון של מתחם העונש ההולם.
במסגרת רע"פ 4105/06 באסל גאבר נ' מדינת ישראל (2.1.2007) עמד בית המשפט תכליתן של הוראות אלה:
"הוראות אלה תכליתן הכוללת כפולה – מחד גיסא מניעת עבירות והעמדה לדין על מעשי עבירה, ומאידך גיסא ענישה... הוראת סעיף 39, בה עסקינן, היא ההוראה העונשית, ועניינה הרשות הנתונה לבית המשפט לחילוט החפץ ששימש לעבירה או כשכר עבירה; ועל החלטת בית משפט לעניין זה ניתן לערור לפי סעיף 38א לבית המשפט המחוזי, וברשות לבית משפט זה. יש להטעים כי סמכות בית המשפט לפי סעיף 39 היא סמכות שבשיקול דעת".
במסגרת ע"פ 6234/03 מדינת ישראל נ' מראד זיתאווי (9.3.2005) עמד כב' השופט א' א' לוי על התנאים להפעלת סמכות החילוט:
"השילוב שבין הסעיפים מלמד כי הפעלתה של סמכות החילוט מותנית בקיומם של תנאים מצטברים אלה: בחפץ שנתפש בוצעה עבירה או עומדים לבצע עבירה; בעל החפץ הורשע בדינו והרשעתו מתייחסת למעשה שנעשה בחפץ או לגביו (ע"פ 623/78 סורני נ' מדינת ישראל, פ"ד לג 523, (3); ע"פ 4148/92 חוסין מועד נ' מדינת ישראל, לא פורסם). סעיף 39(א) לפקודה אשר נועד לפגוע בזכות קניינו של העבריין קובע כי דינו של החילוט כדין עונש שהוטל על הנאשם, וככל הוראה עונשית יש להעניק לה פרשנות מצמצמת, הואיל והיא נועדה לפגוע במעורבים במעשה הפלילי עצמו, ולא באלה שאין להם זיקה אליו או שזיקתם רופפת (ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 238)".
עוד נקבע שם כי משמדובר באחד מרכיבי הענישה, בית המשפט נדרש לשקול את השלכות החילוט והשתלבותו בענישה הכוללת הנגזרת על נאשם:
"אכן, המכונית שימשה בידי המערער כלי בלעדיו היה מתקשה להפיל את המתלוננת ברשתו ולבצע בה את העבירות בהן הורשע. אולם, אותה סמכות חילוט היא סמכות שברשות, ובטרם יעשה בה בית המשפט שימוש, הוא מצווה לתת את דעתו גם על השלכותיה, וכיצד היא משתלבת במערך רכיביו האחרים של העונש. אכן, בנסיבות אחרות ראוי גם ראוי היה להורות על חילוט המכונית, אולם משנגזר למערער עונש מאסר, אותו אני מציע להאריך, סבורני כי בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע כי בחילוט גלומה הכבדה מעבר לנדרש, ועל כן נכון להימנע ממנה".
ראו גם ע"פ 9104/20 מדינת ישראל נ' דוד טבצ'ניקוב (4.3.2021), שם קבע כב' השופט י' אלרון כי:
"...סמכותו של בית המשפט להורות על חילוט רכוש על פי סעיפים 32 ו-39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, היא סמכות שבשיקול דעת, אשר הפעלתה תלויה בין היתר בהשלכות חילוט הרכוש ובהשתלבותו במערך הענישה הכולל שיושת על הנאשם".
לעניין בחינת מהותה ועצמתה של הזיקה בין הנכס לבין ביצוע העבירה ראו ע"פ 1000/15 אבו אלחווה נ' מדינת ישראל (3.7.2015).
היות שרכבו של נאשם 2 (מ.ר 17-356-75) שימש את הנאשמים לביצוע עבירות נשיאת הנשק, אני מורה על חילוטו לטובת אוצר המדינה.
