החוק החל לתושבי ישוב יהודה ושומרון שאינם תושבי ישראל

אלא בבסיס צבאי בסמוך ליישוב בית אל. חמישית, הרשמת ציינה כי בכל ההליכים בהם נדונה שאלת העסקתם של עובדים פלסטינאים במנהל האזרחי או במישטרה המקומית ברצועת עזה, נדחו תביעותיהם של אותם עובדים להחלת הדין הישראלי עליהם "זאת למעט בפרשת מקדדי שם נקבע, כי הגם שהדין החל הוא הדין הירדני, המנהל האזרחי מחויב בתשלום שכר מינימום לעובדיו תושבי מזרח ירושלים בהיותם תושבי מדינת ישראל (כב' השופטת רוזנפלד, ע"ב 300480/95‏ מקדדי – הממונה על המנגנון באיזור יהודה‏, דינים איזורי לעבודה 2001 (1) 1471). לא הוכחו בהליך זה נסיבות מיוחדות שיצדיקו קביעה שונה"; שישית, מתוך שכרם של המערערים, אשר שולם באמצעות העברה בנקאית לחשבונות בנק פלסטינאים, כך נקבע, נוכו מסים שהועברו (או למצער אמורים להיות מועברים) לרשות הפלסטינאית (אגרת בריאות ומס הכנסה); ממצא אחרון זה נשען בפסק דינה של הרשמת, בראש ובראשונה, על עדותו של מר רוני זבורוף, חשב תאום פעולות הממשלה בשטחים וקמ"ט אוצר במנהל האזרחי (להלן – זבורוף).

עובדים זרים בישראל זכאים לזכויות לפי הדין הישראלי גם אם תושבותם אינה בישראל; טעתה הרשמת כשקבעה שבמנהל מועסקים תושבי האיזור בלבד – "משום שבקמ"ט מועסקים עובדים רבים כולל קציני קמ"ט שאחראים למתן אישורים לעובדים המועסקים בישראל". אף מקום מושבו של המנהל אינו רלבאנטי שכן מדובר במעסיק ישראלי; העובדה שהם לא בוטחו בביטוח לאומי אינה רלבאנטית במבחן הזיקות וטעתה הרשמת כאשר היא הסתמכה עליו.

בכל הנוגע לתושבים הישראלים המתגוררים בשטחי האיזור המשטר המשפטי הוא שונה, וחל משטר שקבל את הכינוי "משפט המובלעות", אשר כולל חקיקה ישראלית פנימית שהוחלה עליהם בדרכים שונות [סעיף 8 לבג"צ דינאמיקה; סעיף 11 לבג"צ גבעת זאב; בג"צ 10104/04 שלום עכשיו שעל מפעלים חנוכיים נ' גב' רות יוסף הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון [פורסם בנבו] (14.5.2006)].

...

לאור קביעותינו לעיל כי לא מצאנו להתערב באיזה מהקביעות העובדתיות שקבעה הרשמת, הרי שמסקנתה כי מירב הזיקות מצביע על חלות הדין הירדני, מעוגנת היטב בתשית הראייתית ואין להתערב בה. נזכיר כי באופן דומה נקבע בעניין מחיסן כי מירב הזיקות שם היה לדין הירדני.

המערערים לא הוכיחו כי נסיבות העסקתם מצדיקה מסקנה שונה ביחס לכל אחת מהזיקות ולפיכך אף לא לאור משקלן המצטבר.

סוף דבר הערעור נדחה.

סעיף 1 לחוק האזרחות קובע כי "תושב איזור" הנו "מי שרשום במירשם האוכלוסין של האיזור, וכן מי שמתגורר באיזור אף שאינו רשום במירשם האוכלוסין של האיזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באיזור". הנוסח המצוטט הוא פרי תיקון 2005 לחוק.

נוכח האמור, החלטת הממשלה, החלה הן על תושבי רצועת עזה בפועל, הן על מי שרשום כתושב רצועת עזה במירשם האוכלוסין, אינה חורגת מיגדרי החוק המסמיך גם בהיבט זה. המדינה הצהירה כאמור כי בדעתה להתייחס למי שעבר מרצועת עזה לאיזור יהודה ושומרון כדין ונרשם כתושב איזור זה, כמי שאינו עוד תושב רצועת עזה.

הסיכון במתן היתר לשהות באיזור יהודה ושומרון אינו זהה לסיכון שבמתן אפשרות לשהות בישראל החל מגיל מסוים.

...

כפי שציין הנשיא א' ברק בעניין עדאלה (שהיה במיעוט שם לעניין התוצאה) "כמובן, אם הלכה למעשה, אין אפשרות ממשית לקבל מידע רלבנטי מבדיקה אינדיווידואלית של בן זוג זר בשל המצב הביטחוני, אין מנוס מדחיית ההחלטה בעניינו עד שהבדיקה האינדיווידואלית תתאפשר... במקום שבו מתנהלת לחימה אין מתנהלת בדיקה; במקום שבו אין אפשרות, בשל התנאים הביטחוניים לקיים בדיקה, יש לדחותה עד לאחר שהתנאים ישתנו" (בעמוד 362; ראו גם: פסק דינה של השופט ע' ארבל בעניין עדאלה).

מקובלת עלינו עמדת המדינה שלפיה יש לפרש את הסיפא לסעיף 3ד באופן העולה בקנה אחד עם הגדרת "תושב אזור" בחוק.

אשר על כן, העתירה נדחית.

בהרחבת יתר, ובתאור מפורט יותר, מובאים הדברים הבאים בחוות דעתו של המשנה לנשיא בדימ' ד"ר מישאל חשין, תחת הכותרת "על המאבק המזוין שמנהלים הפלסטינאים כנגד ישראל והישראלים" (פסקות 6-15; ההדגשות במקור): "6. בחודש ספטמבר 2000 החלה מכה במדינת ישראל ובתושביה מיתקפת טירור רצחנית שמקורה בשיטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, מיתקפה שמתכנניה ומבצעיה הם, רובם ככולם, פלסטינאים תושבי האיזור. מאבקם החמוש של הפלסטינאים נגד מדינת ישראל ותושביה לא חדל, ובשעה זו שבה כותבים אנו את פסק הדין מוסיפים אזרחי ישראל לחיות באיום הטרור הרצחני המופנה נגדם. כבר עתה יודעים אנו כי המדובר הוא באחת המיתקפות הקשות ביותר שעברו עלינו. עשרות אלפי פיגועי טירור שמקורם באיזור היכו ללא הבחן וללא רחם בילדים, בקשישים, בנשים ובגברים – רובם המכריע אזרחים תמים שעסקו בשיגרת יומם – וגרמו למותם של למעלה מאלף ישראלים ולפציעתם של אלפים אחרים. רכוש רב ניזוק ונהרס. כלכלת המדינה נפגעה באורח קשה. חיי היום יום במדינה שובשו. אזרחים רבים החלו חוששים ממעשי שיגרה דוגמאת נסיעה באוטובוס, ביקור בקניון, סעודה במסעדה. בעיני העולם נצטיירה ישראל כמדינה נגועת טירור שיש להמנע מלבקר בה.

מתאבדים אלה מגיעים לכל מקום בו מצויים ישראלים (בתחומי מדינת ישראל ובתחומי הישובים היהודיים באיזורי יהודה ושומרון וחבל עזה).

יתרה מזו, לגבי אסירים תושבי מדינת ישראל מעבר לקו הירוק (כגון: תושבי נצרת ואולם אל פאחם), אין כל הסבר סוצאלי או אחר לכך שהרש"פ מממנת אסירים אלה ומשפחותיהם זולת קבלת טענת התובעים כי הרש"פ תומכת במבצעי פעולות טירור נגד ישראליים ויהודים, ללא קשר למקום מגוריהם, דהיינו: הן תושבי יהודה ושומרון, הן תושבי ירושלים המזרחית והן תושבי מדינת ישראל.

...

בכל מקרה, גם אם אקבל את טענות התובעים בנקודה זו או אחרת, בתיק זה או אחר, לא אוכל להיעתר לבקשתו של ב"כ התובעים וליתן פסק דין המתייחס לכל אחריות הרש"פ. 1947.

טענת הנתבעים, לפיה לא הוכח כי הרש"פ צפתה או יכלה לצפות באופן קונקרטי, את הפיגועים נשוא התביעות, ולא הוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ, ולכן, לטענת הרש"פ אין עליה חובת זהירות קונקרטית, טענה זו נדחית לאור הקביעות העובדתיות כי הרש"פ לא רק שצפתה או יכלה לצפות את הפיגועים, אלא שהוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ. 2797.

הטענה האחרונה של הנתבעים כאילו מדיניות משפטית מצדיקה שיקולים של שלילת חובת הזהירות או צמצומה, חרף יכולת הצפייה הפיזית (סעיף 906 לסיכומי הנתבעים) – גם היא נדחית.

אינני סבור כי עלי להכריע בשאלה האם ניתן להחיל את עקרונות תורת האורגנים על יישות ציבורית, כגון: הרשות הפלסטינית, מבחינה פורמלית או מהותית, משום שאני סבור כי המחלוקת בין הצדדית תתיישב באופן שונה.

בית המשפט עמד על כך שבנסיבות הייחודיות הקיימות בישובים הישראליים ביהודה ושומרון הזיקה לדין הירדני (החל באיזור) היא מקרית לחלוטין ולמדינת ירדן אין כל אינטרס להחיל את חוקיה באיזור זה ולכוון את היתנהגות התושבים שם וכד'.

...

אני סבורה שמאותם נימוקים ששימשו בסיס להכלת החריג לכלל בהלכת ינון, אין להחיל את הדין הישראלי במקרים דוגמת המקרה שלפני בהם ראוי ונכון לפעול לפי הכלל ואין להחיל את החריג לו. אינני סבורה שהמקרה שלפני הוא המקרה המתאים להחלת החריג לכלל.

בנסיבות אלה אני קובעת שהדין הישראלי אינו חל על התביעה שלפני.

סיכומו של דבר: התובע יגיש כתב תביעה מתוקן ויעלה בו את כל טענותיו בנוגע לדין בתוך 30 יום והנתבעים יגישו כתב הגנה מתוקן 30 יום לאחר מכן.

הדין החל באיזור יהודה ושומרון על פי כללי המשפט הבנלאומי הפומבי הוא הדין שחל באיזור עד תפיסת האיזור על ידי צה"ל בשנת 1967, דהיינו הדין הירדני, וצוים שהוצאו לאחר מכן על ידי המפקד הצבאי של האיזור, מכוח סמכותו על פי כללי המשפט הבנלאומי הפומבי.

על היישובים הישראליים בתחומי יהודה ושומרון חלים צוים שונים – דוגמאת הצוו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון), התשל"ט – 1979.

בהמשך הדברים בעיניין סעדאת סיכם בית הדין הארצי את קביעות האיזורי (שכאמור לא חלק עליהן) כי: "בהיבט העובדתי בית הדין האיזורי ציין כי מטה המינהל האזרחי פועל בתוך הבסיס הצבאי הסמוך למובלעת הישראלית בה שוכן הישוב בית אל, אולם אינו שוכן בתחומה של המובלעת; המערערים ביצעו את עבודתם מחוץ לתחומי היישובים הישראליים ומחוץ לשטח המובלעות הישראליות; העבודה בוצעה בשטח האיזור בלבד, ומרביתה ככולה הייתה למען תושבי האיזור הפלסטינאים. ...מדובר בשירותים שניתנו מטעם המפקד הצבאי כמי ששולט באיזור ומחויב לספק לתושבים שירותים מתאימים, אשר בעקרם (אם לא כולם) ניתנו על ידי המערערים לתושבי האיזור ולא לתושבים הישראליים במובלעות הישראליות, שהטיפול בהם נעשה על ידי עובדים של משרדי הממשלה המתאימים.

...

בדיון שקויים להוכחות, ישב כנציג ציבור (עובדים) מר יוסי קשי, אולם בבוא בית הדין לתת פס"ד התברר כי מר קשי אינו משמש עוד כנציג ציבור, ואינו יכול לחתום על פסה"ד. בנסיבות אלו ביקש בית הדין את עמדת הצדדים למינוי נציג ציבור אחר במקומו אשר יקרא את כל החומר שבתיק כולל הפרוטוקולים והסיכומים ויוכל לחתום על פסה"ד. הצדדים הודיעו כי אין להם התנגדות להחלפתו בנציג ציבור אחר, ועל כן מינה בית הדין את מר בני אלבז כנציג ציבור עובדים, אשר קרא את החומר וחיווה את דעתו, ובסופו של דבר נתן הסכמתו לפס"ד זה. לאור חשיבות ההסכמות שגובשו בדיון המוקדם, נביא להלן את רשימת המוסכמות והפלוגתאות כפי שגובשה במעמד הצדדים בדיון מיום 29/7/20: מוסכמות: א. תקופת העבודה 1/3/12 עד 23/5/19.

זכאות התובעת לפיצוי בגין נזק לא ממוני – בעניין זה לא מצאנו כל בסיס לרכיב זה של התביעה, כאשר מקובל עלינו כי התלושים והדוחות משקפים את הסכומים שקיבלה התובעת בפועל, וכאשר אין מקום להטיל על הנתבעת תשלומים נוספים, אף שסברה כי הדין הישראלי לא חל. כך גם לא הוכחה הטענה הסתמית כי זכאית לקבל לידיה סכומים שנוכו ממנה.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: הפרשי דמי חגים עד שנת 2017 - סך של 3,667 ₪ הפרשי שכר מינימום מ-1/2/17 - סך של 698.66 ₪ הפרשי שעות נוספות - סך של 5,179 ₪ דמי הבראה – סך של 1,890 ש"ח פיצוי בגין אי הפרשות גמל מעסיק (לתקופה שעד 9/16) – סך של 10,177.64 ₪.

ולעניין ההוצאות: בנסיבות העניין, כשמחד מצאנו כי התובעת זכאית לסכומים המפורטים לעיל , אך מאידך בהתחשב בסכומים הגבוהים שנתבעו (מעל 300,000 ₪), הרי שעניין זה נלקח בחשבון לעניין גובה ההוצאות ושכ"ט שייפסקו לתובעת.