החובות המוטלות על מעסיק קיומם של תנאים נאותים בעבודה

אשר לדעתנו – במשפט העבודה קיימים מספר הסדרים ספציפיים הקובעים את הקף חובתו של מעסיק בכל הנוגע לקיומם של תנאים פיזיים נאותים במקום העבודה, לרבות בסוגיות שאותן מעוררת התובעת בתיק שלפנינו.

הזכות לתנאים פיזיים הולמים נגזרת מהחובה החוקתית המוטלת על כל מעסיק, מכוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, לשמור על כבוד העובד, על צרכיו ועל סביבת עבודה ראויה עבורו (ראו: עע 14403-10-16 Gang נ' סוראל (31.12.17, פסק דינה של כב' השופטת רונית רוזנפלד, והאסמכתאות שם; עע 33680-08-10 דיזנגוף קלאב נ' זואילי (16.11.11, פסק דינה של כב' הנשיאה נילי ארד)).

...

עוד נציין כי עיינו בסעיף 7.4 להסכם הקיבוצי המיוחד, ומצאנו כי אכן לא נקבע בו הסדר כולל ונטול סייגים בדבר קליטת עובדי חברות כח אדם ותיקים כעובדים קבועים.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

אליבא דתובעת, רשלנותם של התובעת ועובדיה התבטאה, בעיקר, במעשים ובמחדלים, כדלקמן: לא נקטו באמצעי זהירות נאותים להבטחת תנאי עבודה בטוחים; לא דאגו להסרת הרטיבות שהייתה על ריצפת החדר הנקי; לא הזהירו את התובעת מפני הרטיבות שהייתה על ריצפת החדר הנקי ומפני סכנת ההחלקה במקום; הנתבעת לא נהגה כפי שמעביד סביר היה נוהג בהיתחשב בנסיבות המקרה דנן.

לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמיקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית על המזיק.

זאת ועוד, בע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524, 528 (1987) נפסק, כי: "רק אם יצליח המעביד להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל תוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית-המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק". בחלוקת האחריות לתאונת עבודה בין עובד לבין מעביד שהפר חובה חקוקה לקיום הבטיחות במקום העבודה, נפסק, כי: "אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדות להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן ייקבע בית-המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה". (ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) ואח' נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 199, 197 (1974); וראו ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 588, 581 (1999)).

...

שאר ראשי הנזק הנתבעים התובעת לא הוכיחה כדין את שאר ראשי הנזק הנתבעים ודין טענותיה, לעניין זה, להידחות.

במקרה דנן ולא בלי לבטים, מסקנתי היא, כי המזמין – שולחת ההודעה והקבלן – הצד השלישי 1, אחראים במידה שווה לתאונה ויש לחלק ביניהם ,שווה בשווה, את נזקיה של התובעת, שנגרמו לה עקב התאונה.

התוצאה התביעה התוצאה היא, אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: סך של 107,872 ₪; וכן, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 26,200 ₪.

בפסיקה נקבע, כי חברת כוח אדם המגייסת עובד לשורותיה ומבצעת לאחר מכן השמה שלו לעבודה אצל מזמין, חברת אחרת, אינה יכולה להשתחרר מחובות המוטלות על מעביד כלפי עובדו.

מטעם זה מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו והפסיקה אימצה גישה מקילה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע - "...נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות" [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 (1991); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (2009), פיסקה [י]; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (2009) פיסקה 7).

בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 212-211 (1965): - "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על ביטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לידרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים" משמע, הכלל המנחה בפסיקה הוא שמקרה בו מדובר בתאונת עבודה בה נפגע עובד, יוטל על העובד אשם תורם רק במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור (ראו: ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (27.12.2010); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004)).

...

הנתבעות תשלמנה בחלוקה שנקבעה – כדלקמן: לאלמנתו ובנו של המנוח – 25% מסכום הפיצוי שנפסק - דהיינו 295,703 ₪ והמוסד לביטוח לאומי יקבל את היתרה – דהיינו – 887,110 ₪ - סכומים אלה, שהינם לאחר הפחתת חלקו של המעביד ישולמו ביחד ולחוד על ידי הנתבעות 2-5 שאינן המעביד בחלוקה שנקבעה.

ההודעה לצד ג', שהגישו הנתבעות 1-3, כלפי צדדי ג' 1 ו-2 כרמון וגבעון נדחית, המודיעות תשאנה בהוצאותיהם בסכום כולל של 20,000 ₪ כל אחד בשני התיקים.

יתר ההודעות לצד ג' נדחות ללא צו להוצאות.

על המעביד בהתאם לחוק החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, הדרכה בדבר שיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים וחובות וידוא ופקוח.

מטעם זה מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו והפסיקה אימצה גישה מקילה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע במהלך עבודתו: "...נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות" ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 (1991) לעניין זה, ראו גם ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (2009), פיסקה [י]; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (2009) פיסקה 7).

אם נמצא כי המעביד הפר חובות המוטלות עליו בנושא בטיחות עובדיו, מידת האשם העצמי פוחתת (ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197 (1973)).

...

התובע תיאר בתצהירו כיצד "חבקתי את גוף המכונה בזרוע אחת ואחזתי בתחתית המכונה בזרוע השניה. בהוראת המעסיק שלי התכופפתי להניח אותה על הרצפה...". ההיגיון והשכל הישיר מחייבים את המסקנה כי שיטת עבודה זו אינה בטיחותית כלל ומצריכה הדרכה.

לאור כל האמור, איני סבורה, בנסיבות העניין, כי שיעור נכותו התפקודית של התובע עולה על שיעור הנכות הרפואית כפי שנקבעה בחוות דעתו של ד"ר השרוני.

לאור כל האמור, לאחר ששמעתי את העדויות לרבות חקירת המומחים ושקלתי את טענות הצדדים ואת המשמעות התפקודית של הנכות שנותרה לתובעת בעקבות התאונה ומנגד הנכות ממנה סובל התובע ללא קשר לתאונה ואשר גם בגינה נפגע תפקודו, מצאתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה כדלקמן: הפסד שכר מלא לחצי שנה (התקופה לגביה קבע ד"ר השרוני נכויות בשיעור של 100% ו-50%): 6 חודשים X 7,431 ₪ = 44,586 ₪ ובתוספת הפסדי פנסיה וריבית מאמצע התקופה – 50,545 ₪ לאור העובדה שלאחר התאונה נדרשה לתובע תקופת הסתגלות לנכותו במהלכה עשה הסבה לעבודה כנהג ובמהלך השנים מאז התאונה ועד היום עבד בעבודות שונות אשר השכר בצידן בחלק מהתקופה היה נמוך משכרו עובר לתאונה ובחלק מהתקופה (משנת 2018 ואילך) שכר הגבוה משמעותית משכרו עובר לתאונה, כאשר כיום עובד התובע במשרה חלקית ומשתכר עבור ארבע שעות עבודה בלבד שכר הקרוב לשכרו עובר לתאונה וזאת, מבלי שהוכחה הצדקה לעבודה במשרה כה מצומצמת, מצאתי לפסוק בגין יתרת תקופת העבר פיצוי גלובלי בסך של 180,000 ₪ ( בערכי היום, כולל הפסדי פנסיה).

בע"א (מחוזי-חיפה) 2898/04 אריה שירותי כח אדם בע"מ נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ (29.11.05) (להלן: "עניין אריה"), בית המשפט פסק שאחריות מזמין עבודה אינה מותנית בקיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים, ומהעדרם לא נובעת בהכרח המסקנה שלא קיימת חובת זהירות בין צד למישנהו (ראו סעיף 18 לפסק הדין והאסמכתאות שם).

החובות שהוטלו על מרב מזון מכח פסק דין זה הן בשל היותה המעביד במישור דיני הנזיקין, ובכך מוטלות עליה חובות מעסיק, לדאוג לתנאי עבודה נאותים וסביבת עבודה בטוחה.

מכאן ומשנקבע שעל מרב מזון מוטלות "חובות מעביד", משתכלל התנאי של החלת הכסוי הבטוחי מכח פוליסת חבות מעבידים.

...

פוליסת הביטוח של הראל: לגבי הטענה של נתבעת 1 בהודעה לצדדי ג' שהוגשה מטעמה, שהראל חבה במישרין כלפיה כמבטחת נוספת בפוליסת הצד השלישי וכמבטחת מרב מזון והכל בהתאם להוראות הפוליסה – דין הטענות בהקשר זה להידחות משנטענו באופן כללי וסתמי מבלי לנמק או לפרט מכח מה קיים לנתבעת 1 כיסוי ביטוחי בגדר אותה פוליסה.

לסיכום – לאור המקובץ לעיל מתבקשת המסקנה, שדין ההודעה לצדדים השלישיים, שהוגשה על ידי נתבעת 1 נגד מרב מזון והראל להידחות, וההודעה שהוגשה על ידי מרב מזון והראל נגד נתבעת 1 ו- AIG, להתקבל במובן זה ש- AIG תשלם למרב מזון והראל את חלקן בגין האירוע.

סוף דבר הנתבעות ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, פיצוי בסכום של 100,000 ₪; וכן הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה על ידי התובע ושכ"ט המומחים הרפואיים, בנוסף ישאו בשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ כולל מע"מ כחוק.