עניינו של פסק הדין הנ"ל (להלן: פסק הדין, נושא הבקשה), ושל העתירה לדיון נוסף שלפני בשאלת החיוב בהיטל השבחה בגין עלייה בשווי המקרקעין לאחר אישור שניתן במקרה שלפנינו על-ידי הועדה המקומית לתיכנון ולבניה הרצליה (להלן גם – המבקשת) לאיחוד שתי חלקות בדרך של תשריט איחוד, אשר בעקבותיו, בהתאם לתכנית המתאר המקומית התקפה, נוצרה תוספת של זכויות בניה במקרקעין המאוחדים.
פסק הדין, נושא הבקשה
במסגרת פסק הדין, נושא הבקשה – בית משפט זה, בדעת הרוב, עמד על הוראות חוק התיכנון והבניה והתוספת השלישית לחוק, שלפיהן המחוקק גדר את ארועי המס המחייבים בהיטל השבחה למקרים בהם ההשבחה נובעת מאישור תכנית, מתן הקלה, או התרת שימוש חורג, ואין חבות כאמור חלה במקרה שההשבחה נובעת ממקור אחר, לרבות זו הנובעת מאישור תשריט איחוד, כבעניינינו.
זה המקום להוסיף כי ייתכן שבפסק הדין, נושא הבקשה אכן מצויות אמירות נורמאטיביות בעלות תוקף שאיננו גדור לעניינם הפרטני של הצדדים שלפניי, אולם בכך לא די, וברי שאין באמור בפסק הדין, נושא הבקשה הנ"ל משום קביעת הלכה חדשה בנוגע למהותן ומעמדן של זכויות מותנות בתכנית מתאר רלבאנטית לעניין חיוב בהיטל השבחה.
...
זה המקום לציין כי בשולי הדברים השופט מ' מזוז הביע דעתו כי ההסדר שנקבע בעניין רון גם הוא בעייתי בעיניו, ואולם הוא לא ראה להורות על שינויו כי הגיע למסקנה שבכל מקרה עניין רון – לא חל בנסיבות המקרה דנן (וזאת בעיקרם של דברים היתה אף גישתה של השופטת ד' ברק-ארז לענין רון, כפי שהובעה בדעת המיעוט שלה).
"
דעת הרוב בפסק הדין, נושא הבקשה הגיעה למסקנה כי אישור תשריט האיחוד איננו אירוע יוצר חיוב, שכן אין הוא בא בגדר חלופה כלשהי משלוש החלופות מחוללות "ההשבחה" הנזכרות בתוספת.
אף השלמות הטיעון מטעם הצדדים הנזכרות בכותרת אינן משנות ממסקנתי הנ"ל. לאחר עיון בפסקי הדין שהובאו בהשלמת הטיעון מטעם המבקשת ובתשובתה לתגובת המשיבה, שאוזכרו בפיסקה 19 לעיל, הרי שמבלי להביע עמדה לגופם של הדברים שנדונו שם (באשר הצדדים באותן פרשות אינם בפנינו) – ניתן לומר כי אין בפסקי הדין האמורים, עליהם חפצה המבקשת להסתמך, כדי לערער את המסקנה כי פסק הדין, נושא הדיון הנוסף לא מעורר הלכה מוקשית, ואף לא הלכה חדשה, או כזו העומדת בסתירה להלכות קודמות, לרבות עניין רון.
נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.
