הוצאת דיבה: משלוח מכתב התראה

וראו בעיניין זה דברי ב"כ הנתבע בדיון מיום 15.02.18 עמ' 10 שורות 13 – 16: "...דבר שני המכתב נשלח מטעם עו"ד וזו בעצם הייתה התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים בעיניין הוצאת דיבה, שהתובעת הוציאה ולכן יש לראות בזה לפי הפסיקה שחברי הביא כחלק מהליך משפטי שהוא מהוה הגנה בפני טענות של לשון הרע...". מצאתי לנכון לקבל טענה זו. בסעיף 16 למכתב נטען כי ככל והתובעת לא תשלח מכתב היתנצלות, אזי יתכן וינקטו אמצעים משפטיים נוספים.

העובדה שבסופו של דבר לא הוגשה תביעת דיבה על ידי הנתבע, אינה מעלה ואינה מורידה במקרה זה. לעניין החסינות החלה על משלוח מכתב ההתראה, אפנה לפסק דין רע"א 43/11 הרם נ' זקס (פורסם במאגרים משפטיים.

...

לסיכום לצערי, תוך כדי ניהול תיק זה, נחשפתי למערכת יחסים עכורה בין חברים ביישוב קטן.

לאור כל המפורט לעיל לפיו לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה, הן התביעה בעילת לשון הרע והן התביעה בעילות הנזיקיות ולפיכך אני דוחה את התביעה.

  התובעת תשלם את ההוצאות תוך 30 יום מהיום.

דיון והכרעה המחלוקת בין הצדדים מיתמקדת בשלוש סוגיות מרכזיות: האם התשלום בסך 368.87 ₪ ששילם התובע למד"א בחודש 06/10 היה עפ"י "סיכום" לסילוק סופי ומלא של כל יתרת החוב בגין השרות שספקה לו מד"א מיום 3.12.08? האם הליך העיקול ברשום משנת 2015 שנקטה מד"א או מי מטעמה כלפי התובע, בנסיבות האמורות, מהוים משום הוצאת לשון הרע אודותיו? דיון בסעדים המבוקשים.

מקובלת עלי גרסת מד"א שגובתה בצלומי מסך ממערכת המיחשוב אצלה, לפיה שלחה לתובע שני מכתבי התראה מיום 2.3.09 ומיום 2.6.09 טרם ביצוע הליך העיקול ברשום בביתו ע"י גובה מס מטעמה, ובכך עמדה בדרישת סעיף 4 (1) לפקודה הנ"ל המחייבת משלוח "דרישה בכתב" לחייב לתשלום הסכום שהוא חייב לפרעו.

...

עוד עולה מהמשך חקירתו הנגדית של ירוחם כי לאחר סילוק יתרת החוב בקרן כולל הפרשי הצמדה לא ננקטו נגד התובע הליכי גביה מאחר ומד"א נוהגת בנסיבות האמורות לקולא בדרך של שכנוע החייבים לסלק את יתרת חובם כלפיה בדרכי נועם ולא באמצעים מכבידים (פ' עמ' 8 ש' 21-23): "ת. מאחר ומדובר לא בקרן עצמה אלא ביתרה, אנו נוהגים יותר לקולא ופועלים בדרך של שכנוע ולא בדרכים או אמצעים דרקוניים. יש נטייה במד"א לא לבצע את זה כדי לא להכביד על החייבים". המסקנה המתבקשת מהמפורט לעיל הינה כי התובע נמנע משך שנים מלשלם את חובו למד"א בגין שירות אישי שסופק לו זה מכבר (2008) וביצע תשלום חלקי בלבד של החוב (ללא רכיב ההוצאות) רק בסמוך לאחר ביצוע הליך עיקול ברישום של מטלטלי בית מגוריו מיום 3.5.10 (חודש 06/10), תוך הותרת יתרת חוב בלתי מסולקת.

סוף דבר מכל האמור לעיל אני מחליט לדחות את התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 3,000 ₪ + מע"מ, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

בפני תביעה ותביעה שכנגד , שתיהן בעילה של הוצאת לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק).

לטענתו, משלוח מכתב ההתראה ופתיחת תיק הוצאה לפועל יש בהם משום פרסום לשון הרע שלו אחראים הן לוין, והן רוסו שבשמו נכ ננקטו ההליכים.

...

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי לוין ורוסו פעלו כדין ולכן אין במשלוח מכתב ההתראה, או בפתיחת תיק ההוצל"פ, משום לשון הרע.

סוף דבר אני מחייבת את אבירם לשלם ללוין, סכום של 30,000 ₪.

אני דוחה את התביעה שכנגד .

הנתבע אף הוכיח כי טרם ביצוע המסירה האישית של מכתב ההתראה פעל למשלוח מכתב התראה לכתובתה של התובעת בדואר רשום וכעולה ממעקב המשלוחים באתר דואר ישראל, ההודעה על דבר הדואר נימסרה בכתובת התובעת אולם משלא הגיעה התובעת לאסוף את דבר הדואר, הוא הוחזר לשולח.

בעניינינו, מכתב ההתראה הנו הליך הנידרש ע"פ דין כתנאי לפתיחתו של הליך משפטי ולפיכך, גם אם הייתי סוברת כי המכתב מהוה הוצאת לשון הרע, גם אז היה מוגן ע"פ הוראות הדין ואינו יכול להוות עילה להגשת תביעה.

...

דיון ומסקנות- לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במסמכים שהוגשו ע"י הצדדים ולאחר שהאזנתי לטענות הצדדים בע"פ, נחה דעתי כי דין התביעה להדחות.

משכך טענות התובעת בנושא זה מנוגדות להוראות הדין המחייב את הנתבע והן נדחות על הסף.

סיכומם של דברים- אני דוחה את התביעה.

יצוין כי כתב התביעה שכנגד נוסח באופן מסורבל, ארוך וחוזר על עצמו, כך שקשה היה לדלות ממנו את שלל העבירות והעוולות שיוחסו למשלוח מכתבי ההתראה.

אף אין בה כדי לגבש את יסודות שלל העוולות בפקודת הנזיקין שאליהן מפנה כתב התביעה שכנגד דוגמאת הפרת חובה חקוקה, נגישה, רשלנות, תרמית, שקר מפגיע, מיטרד ליחיד או כלשון התביעה שכנגד עצמה (בסעיף 8) "כל עוולה בנגוד לפקודת הנזיקין ו/או לכל דין וכן הוצאת לשון הרע בנגוד לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965". טענות התביעה שכנגד, על בסיס מכתבי ההתראה ששלח עו"ד גלר בשם התובעים אל הנתבע ואל בא כוחו, נדחות מכל וכל.

...

התביעה שכנגד בהקשר זה נדחית.

הנתבע לא הוכיח לפניי את החשדות בתלונה, אשר ייחסו לתובעים מעילה בכספי ועד הבית, ומכאן שטענתו להגנת "אמת הפרסום" מכוח סעיף 14 לחוק נדחית.

התביעה שכנגד הוגשה ללא בסיס של ממש והיא נדחית.