הוצאות ריבית על הלוואה להשקעה בחברה

עוד נקבע על ידי הבורר אינגבר כי הלוואת הבעלים של צחי כוללת הן את סכומי ההשקעה הראשונית שהושקעו על ידו, והן הלוואת בלון, בסכום של 1 מיליון ₪, שלקח צחי מן הבנק ואשר לאחר מכן ניפרעה על ידו, לרבות הריבית, ההצמדה וההוצאות שנלוו להלוואה זו. הבורר אינגבר דחה את טענתו של רוני לפיה יש לזקוף את ההלוואה בסך של 750,000 ₪ אותה נטלה חב' בנדה יזמות ונדל"ן בע"מ, באמצעותה פעלו הצדדים (להלן: "הנתבעת" או "החברה") משפאר-סיטון-הניג שותפות רשומה (להלן: " שפאר-סיטון-הניג"), כהלוואת בעלים שלו ושל דוד.

על אלו יש להוסיף את העידר הראציונאל הכלכלי בטיעון שהועלה על ידי התובע, וזאת עת כי במתן ריבית על ההלוואה בשיעור של 4% לדוד ורוני, כאשר הם נדרשים לשלם לשפאר-סיטו-הניג אך ורק את הריבית בגין פרעון ההלוואה, בשיעור של 11%, יש כדי לפגוע, באופן ממשי, ברציונאל אשר עמד בבסיס הסכמתם לשאת בעלות ההלוואה – יצירת איזון בהשקעות של שני הצדדים.

...

בסוגיה זו, מצא כב' הבורר זמיר להכריע בין הצדדים כמפורט להלן: "גם טענתם של המערערים בדבר הזהות העקרונית בין הלוואת הבלון לבין הלוואת שפאר סיטון הניג מוצדקת. בהלוואת הבלון לווה צחי מיליון ₪ והשקיעו בפרויקט, תוך התחייבות אישית מצדו לפרוע אותה; רוני ודוד נטלו הלוואה של מיליון ₪ לצורך השקעה בפרויקט, תוך התחייבות אישית מצדם לפרוע אותה. ההלוואה שניטלה משפאר סיטון הניג צריכה להיחשב אפוא כהשקעת בעלים מצד רוני ודוד (המלווים אינם בעלים, גם אם הם מקבלים את כספם בסופו של דבר באחוזים מתוך הרווחים). כך, הריבית בגין הלוואת הבלון, 4%, צריכה להשתלם לידי צחי לפני חלוקת הרווחים, ואילו הריבית בגין הלוואת שפאר סיטון הניג, 4%, תשתלם לידי רוני ודוד לפני חלוקת הרווחים. עם חלוקת הרווחים, יקבל כל צד 33%, ואז ישלמו רוני ודוד מתוך חלקם את החזר ההלוואה לשפאר סיטון הניג, בהתאם להסכם ביניהם". מהותית, בין הצדדים ניטשת מחלוקת באשר לפרשנותו של סעיף 11 דלעיל, ובעיקר בהתייחס לקביעתו לפיה לאחר חלוקת הרווחים ישלמו רוני ודוד, מתוך חלקם, את החזר ההלוואה לשפאר-סיטון-הניג, בהתאם להסכם ביניהם.

לאחר שחזרתי ועיינתי בטענות הצדדים, בסיכומיהם, בפסקי הבוררות ובמסלול הנספחים, באתי לכלל מסקנה את סעיף 11 לפסק הבורר יש לפרש כפי פרשנות הנתבעים, ולא כפי טענות התובע.

כפי שיפורט בשורות הבאות, אף הראיות הנוספות, החיצוניות לכתובים, אינן מכוונות למסקנה על פיה יש לאמץ את הפרשנות המוצעת על ידו, ואפרט; הנסיבות אשר הובילו למתן פסק הבוררות, מצביעות על כך, שהחלטת כב' הבורר זמיר, ניתנה בנוסח כפי שניתנה, לא בכדי.

זאת ועוד; גם מהתנהלות הצדדים בעקבות פסק הדין של כב' הבורר זמיר, עולה כי פסיקתו הייתה מקובלת עליהם.

בהקשר זה יוזכר עוד כי במסגרת החלטותיי בבקשה למתן פסיקתא דחיתי פעמיים (סעיף 8 להחלטתי מיום 23.9.2021 וסעיף 3 להחלטתי מיום 31.1.2022) את טענת הנתבעת בדבר גובה קרן החוב – טענה אשר נאחזה בקביעה בחוות-הדעת מטעם התובעות, לפיה רק העברות בסך של 1.34 מיליון יורו מתוך כלל העברות התובעות היו בעלות מאפיינים של הלוואות מסחריות "רגילות". כאמור בהחלטות אלה, דחיית טענה זו על ידי נעשתה מנימוק דומה, קרי, קביעתו המפורשת של בית-המשפט העליון כי "המערערות זכאיות להחזר הלוואות הבעלים אותן העמידו לטובת המשיבה, חברת סגל גרמניה, בסכום כולל של 1.73 מיליון אירו". שנית, ולמרות שלא נקבע בפרוטוקולים שיעור ריבית מפורש בגין חלק מן התשלומים כאמור לעיל, הרי שבמבט מעמיק יותר קביעה זו תואמת למעשה את לשון ההסכמים השונים.

כך, בסעיפים 15-14 להסכם הראשון נקבע העקרון הבא: כל הכנסה שתתקבל מיום שפוץ הנכס, תיתחלק בין לוסטרניק וסגל באופן ששני שלישים מכל הכנסה ישולמו לסגל ושליש ללוסטרניק, וזאת עד שסגל ולוסטרניק יקבלו לידם את החזר מלוא ההלוואות והערבויות שנתנו ל-KG [הנתבעת – א.ל.ע.], בתוספת ריבית שנתית בשיעור הריבית שיגבה הבנק מ-KG. רק לאחר שסגל ולוסטרניק יקבלו לידם את החזר מלוא ההלוואות והערבויות שנתנו ל-KG, בתוספת ריבית שנתית בשיעור הריבית שיגבה הבנק מ-KG, תחל חלוקת הרווחים ב-KG. בהמשך לכך, גם סעיף 16 להסכם השני חזר על אותו עקרון לפיו מדובר בהלוואות נושאות ריבית: "רק לאחר ששמואל והניצע [התובעות – א.ל.ע.] יקבלו לידם את החזר מלוא ההלוואות והערבויות שנתנו ל-KG, בתוספת ריבית, תחל חלוקת הרווחים בין הבעלים ב-KG". כך גם בסעיף 1 לפרוטוקול הפגישה מיום 23.3.2008 (ת/5), שהוא למעשה ההסכם הבא בין הצדדים לאחר ההסכם השני, נכתב במפורש לפחות לגבי חלק מן התשלומים כי "סוכם כי הוצאות הנסיעה (כפי שהוצגו במסמך הוצאות שהוגש) של סגל עופרי ואבי שויקי ואחרים (במידה ונסיעתם קשורה לניהול הפרויקט), ימומנו ע"י A.T.S. ולוסטרניק. יחד עם זאת, יירשמו הוצאות הנסיעה בדוחות הנח"ש כהלוואת בעלים אשר יוחזרו מרווחים עתידיים למלווים בתוספת ריבית". שלישית, ובהנחה כי כל התשלומים של התובעות לנתבעת היוו הלוואות בעלים ולא השקעות הוניות, כפי שקבע בית-המשפט העליון, הרי שקביעה כי שמונת התשלומים העוקבים דנן לא נשאו ריבית כלל סותרת את היתנהלות הצדדים ואינה הגיונית.

ברם, הדברים נאמרו בעיקר בהקשר לשאלה המרכזית שהוגדרה על ידי בפסק-הדין המקורי, היינו אם מדובר היה בהשקעות הוניות או בהלוואות, בעוד שבשאלה הממוקדת הנדונה כאן (קביעת ריבית על התשלומים) גרסאותיהם היו ברורות, כמצוטט לעיל.

...

לאחר מתן ארכות שונות, הוגשה לבסוף השלמת הטיעון מטעם התובעות ביום 15.5.2022 והשלמת הטיעון מטעם הנתבעת הוגשה ביום 10.7.2022, משמע השלמות הטיעון הוגשו כחצי שנה מאז החלטתי מיום 31.1.2022 (וזאת כאשר הבקשה למתן פסיקתא עצמה הוגשה עוד ביום 11.2.2021 – ראו בעניין זה גם את פסק-הדין המשלים שניתן על ידי ביום 2.12.2020, בו נקבע כי מועד ההשבה של הלוואות הבעלים הינו במועד מכירת הנכס על-ידי הנתבעת, ואת ההחלטות המהותיות בבקשה למתן פסיקתא מן הימים 28.4.2021, 23.9.2021, 31.1.2022 ו-14.4.2022).

לסיכום: מכלל האמור לעיל, אני קובעת כי שיעור הריבית על ההלוואה מיום 5.1.2009 הינו ריבית שנתית של 9%.

סוף דבר התובעות ידאגו לתשלום הפרש האגרה ויגישו פסיקתא לחתימתי בהתאם להחלטות בהליך זה. הנתבעת תישא בהוצאות התובעות בהליכים מאז השבת התובענה לבית-משפט זה בסך של 20,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק החלטתי לצדדים.

במטרה לעודד השקעה בפרויקט החליטו המייסדים כי עד למועד התשלום הראשון, כל השקעה בחברה בסך 1 מיליון ₪ תיחשב להלוואה שהתמורה לה תהא, לפי בחירת המשקיע, דירת בת שני חדרים בקומה השנייה או השלישית בפרויקט - או החזר הלוואה לאחר 36 חודשים מיום מתן ההלוואה בתשואת ריבית בשיעור 36%.

כמו כן, זכאים התובעים, לטענתם, לצוו למתן חשבונות באשר באשר לכלל ההכנסות וההוצאות של הפרויקט עד להשלמתו; כלל ההכנסות וטובות ההנאה שקבלו קבוצת עופרי והנתבעים מהחברה או בגין הפרויקט, כשכר או כדמי ניהול, וסך התמורות בכל עסקה בגין מכירת דירת 3 חדרים בפרויקט.

הסכם הלוואה לא נערך והורן לא זכר מה הריבית אשר סוכמה "אם כי מן הסתם דובר על ריבית ועל עלויות אחרות" (עמ' 44 לפרוטוקול מיום 4.9.14).

...

יש לזכור, כי נקבע לעיל שאין לראות בהתנהלות ינאי כאשר הסתמך על המצג שהוצג לו על ידי אריק לפיו הוא מייצג את כל חברי הקבוצה בעניין העברת הפרויקט – כהתנהלות בחוסר תום לב. בנסיבות העניין, מקובלת עלי טענת הנתבעים כי התובעים המתינו עד אשר ינאי יבצע את התשלום השני הנדרש על פי הסכם הרכישה ויסיר את החשש מפני הפרת ההסכם מול העיר הלבנה – הפרה אשר הייתה יכולה להביא לדרישה מאת העיר הלבנה כלפי זקלד לקיים את ההתחייבות האישית שניתנה על ידו לתשלום הסכום של 10 מיליון ₪.

התוצאה היא כי גם דין דרישה זו להידחות.

סיכום דין התביעה להידחות.

כן מדגישה המשיבה כי כלל לא נטען על ידה כי מנגנון הדילול חל על הלוואות, אלא מאחר שהיא סבורה כי מדובר בהשקעות הוניות, הרי שהמנגנון חל על אלה האחרונות; לבסוף, טוענת המשיבה כי אפילו אם ייקבע כי המערערות זכאיות להשבת הכספים, המועד המוסכם להשבה הוא לאחר גמר שפוץ הנכס על כל חלקיו (מסחר ומגורים) והשכרתו, כסוי הוצאות שוטפות ומימון חצוני, ובכפוף לקיומם של מקורות פנויים.

ריבית המשולמת על הלוואה, ובכלל זה הלוואת בעלים, מהוה הוצאה המותרת לחברה בנכוי (סעיף 17(א)(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ״א-1961 (להלן: "פקודת מס הכנסה")), ובעל המניות-הנושה חב בתשלום מס רק בגין הריבית שתתקבל.

...

האם אובדן אחזקותיהן במיזם שולל את זכות המערערות להשבת הלוואות בעלים? משהגעתי למסקנה כי יש לסווג את השקעת הכספים כהלוואות בעלים שהועמדו למשיבה, נשאלת השאלה כיצד אובדן אחזקותיהן של המערערות במיזם, בעקבות הפעלת מנגנון הדילול שנקבע בין הצדדים, משפיע על זכותן להשבת הלוואות הבעלים האמורות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אציע לחברותיי לקבל את הערעור, ולהצהיר כי המערערות זכאיות להחזר הלוואות הבעלים אותן העמידו לטובת המשיבה, חברת סגל גרמניה, בסכום כולל של 1.73 מיליון אירו, וזאת בהתאם לתנאי ההחזר שנקבעו בהסכמים בין הצדדים.

אוסיף ואומר כי לשיטתי זהו אחד מאותם מקרים שבהם כלל הגישות הפרשניות בתחום דיני החוזים מובילות לאותה מסקנה – על-פי לשון החוזה והנסיבות האופפות אותו.

אני דוחה את טענת המערער כאילו תקנות הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (החרגת סוגי עסקאות אשראי מתחולת החוק והחרגת הוצאות מגדר "תוספת"), תשע"ט-2019 רלוואנטיות לעניינו של המערער.

כל מה שנאמר בהלכה זו הוא שיש לבחון את עסקאות ההלוואה על פי המהות הפנימית האמיתית של העיסקה ולפי מכלול הנסיבות סביב היתקשרות הצדדים לעיסקה.

על כך יש להוסיף את העובדה שהמערער לא טען לפני הנאמן שההלוואות ניתנו שלא דרך עיסוק, ובגין תשלומי הריבית הונפקה חשבונית מס כדין, ולא על דרך של עיסקת אקראי.

נאמר בהסכמים שהם מיועדים ל-"תשלום חובות והשקעה עסקית". אני דוחה את טענתו של המערער, כאילו המילים "השקעה עסקית" משמען שהחברה היא הנוטלת את ההלוואה.

...

אני דוחה את טענת המערער שיש לזכות את המערער בשכר טרחה שנקבע בתיקי הוצאה לפועל.

אשר על כן, אני מקבל את הערעור בחלקו הקטן ומורה לנאמן לתקן את החשבון על פי הקביעות בהחלטה זו, ולהוציא בהתאם הכרעה מתוקנת.

המערער ישלם לקופת הכינוס הוצאות משפט בסך 4,680 ₪.