הוצאה לפועל נגד מינהל מקרקעי ישראל

לשאלת ב"כ התובע האם בגין החוב הנטען, לא הגישה הנתבעת כל תביעה כנגד התובע וממילא אין ולא היה לנתבעת פסק דין נגד התובע ולא ניפתח תיק הוצאה לפועל נגדו, העיד מר אילוביץ את הדברים הבאים: "מכיוון שאנחנו אמונים גם לא לבזבז את תקציב המדינה, לפני שאנחנו מגישים תביעה...

המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי (ראו: בג"ץ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד מז(3) 853, בעמ' 860, בג"ץ 294/75 בן חיים נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד ל(1) 412, בעמ' 415; רע"א 8733/96 לנגברט ואח' נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(1) 168, בעמ' 179, ע"א 3979/01 בניני ישקו ומקרקעין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז (5) 423).

...

לא הובאה בפני כל ראייה שיש בה כדי להניח בסיס עובדתי כלשהו למסקנתה של הנתבעת כי ההסכם מאמץ את פסק הדין, ואינני מקבל את טענת הנתבעת לעניין זה. אין, ולא יכול להיות חולק, שפסק דין ניתן לסילוק ידו של התובע מהדירה בשנת 1991.

אין בידי לקבל את כל טיעוני התובע לעניין רשלנות הנתבעת בעיניין ההליכים שקדמו לפסק הדין, באשר לא הובאו כל ראיות לעניין זה. יחד עם זאת, ולאור האמור לעיל, הנתבעת ביצעה שלא כדין את הליך הפינוי וזאת בגין חוב אחר שלא היתייחס לחוב נשוא פסק הדין, ולא נקבע בהחלטה שיפוטית כי הנתבעת זכאית לכל סכום שהוא, ולפיכך זכאית לפצותו על הסבל, אי הנוחות, עוגמת הנפש הטירחה והטרדה.

לאור האמור אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום של 10,000 ₪ כשסכום זה נושא ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה 22.3.07 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בשנת 1972 הגישה הרשות תביעה נגד המערער לסילוק יד מחלקה 13, ובפסק דין מיום 28.10.1975 תביעה זו התקבלה (ת.א. (שלום י-ם) 5669/72 מינהל מקרקעי ישראל נ' לוי; להלן: התביעה לסילוק יד).

לאחר שבשנת 2008 דחתה כאמור הרשות את בקשת המערער לרכוש את חלקה 13 בפטור ממכרז, הרשות שבה ופתחה בהליכי הוצאה לפועל נגד המערער – וזאת רק בשנת 2011.

...

לדבריה מרבית השגותיו של המערער הן בעניינים שבעובדה, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם, וכבר בשל כך דינן להידחות.

ואולם לאחר שערך ביקור במקום, הגיע בית המשפט המחוזי לידי מסקנה כי אין בטענה זו ממש: "המסקנה הברורה מהביקור בשטח היא שלא קיימת כל מניעה טכנית למעבר מרחוב זאב בכר לדירת התובע (המערער-ע'ב'), בין אם דרך השטח המשותף ובין אם על ידי הסכמה אחרת של הצדדים. יתכן שבעבר נמנעה מהתובע האפשרות לעבור מרחוב זאב בכר לדירתו בשל יחסיו העכורים עם השכנים (שהסלימו עד כדי אלימות של התובע כלפיהם), אלא שמניעה מעין זו אינה קיימת עוד היום. מכאן שהטענה המרכזית של התובע, הן בפניותיו למינהל והן בטענותיו בכתב התביעה, הוכחה כחסרת בסיס לאחר הביקור במקום." (ההדגשות שלי-ע'ב') (פסקה 21).

סוף דבר התוצאה היא שהערעור נדחה.

בבית המשפט העליון רע"א 7114/12 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן המבקש: סמיר ג'מגום נ ג ד המשיב: מינהל מקרקעי ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד) מיום 5.8.2012 בתיק רע"א 13499-06-12 בשם המבקש: עו"ד ג'יאת נאסר ][]החלטה

על סמך פסק הדין הראשון, החל המשיב בהליכי הוצאה לפועל נגד הורי המבקש.

...

בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד) נעתר באופן חלקי לבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש.

דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית, וממילא נדחית הבקשה לסעד זמני שנלוותה לה. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.

במילים אחרות, כי גם אם מבחינתו לא בוצעה המצאה כדין של ההודעה מלשכת ההוצאה לפועל שמתקיים נגדו הליך, הרי מקום שחלפו שנים רבות וננקטו הליכי הוצאה לפועל, כלל ההמצאה מאבד כוחו לטובת כלל הידיעה, ועל הטוען כי לא הומצאה לו כדין הבקשה לבצוע שטר או כתב תביעה או אף פסק דין או אזהרה, מוטל הנטל להסביר מדוע השתהה מקום בו ידע על תיק ההוצאה לפועל נגדו ולא הגיש בקשה במועד.

בעא 1560/07 ‏מינהל מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח ג'בור מיכאיל עסאף ז"ל (20/01/2020) נידונה בקשה לביטול פסק דין לאחר שנים רבות, וכך נפסק: "אין ספק באשר לזכותו של אדם להיות מוזמן כדין לדיון בעיניינו, זכות המממשת את העיקרון בדבר "היה לו יומו" ואת היכולת של אדם לגשת לערכאות ולהשפיע על התוצאה הנתנת בעיניין הנוגע לו. עם זאת, אין גם ספק כי בחלוף עשרות שנים ממועד ההכרעה בתיק, מתקהה עוקצה של הזכות ומתגבר משקלם של שיקולים נוגדים ובהם עקרון סופיות הדיון והאינטרסים הקשורים בו כגון אינטרס ההסתמכות של בעל-הדין שכנגד ושל צדדים שלישיים.

לאחר מכן, לדבריו שלו, תוך לכל היותר שנה, יצא את הארץ וחזר לאחר 14 שנה ולא כתב כי יצא וניכנס לישראל במהלך אותה תקופה ולכן גם אם טוען שהתובע לא פעל למצות את זכויותיו בתיק והתיק נשאר פתוח בהוצאה לפועל וצבר ריבית הרי שלשיטתו כלל לא היה בארץ ולא מסר שהיו לו חשבונות בבנק בארץ ובודאי לא עבד בארץ שניתן לבחון עיקול על משכורת, הרי שאין כל משקל להגבלות בתקופה ששהה בחו,ל משלא משפיעות עליו, והראיה שכשחזר לישראל, תוך חודשיים קיבל עיקול על חשבונותיו ואז התעורר לפעולה.

...

לקחתי בחשבון כי הנתבע מיוצג על ידי הסיוע המשפטי וכי אין ידו משגת וזאת מבלי לבדוק חקירת יכולת משאין זהו ההליך לכך, אולם בשים לב לגובה החוב ובשים לב להגנה הדחוקה ולאיחור הממשי בהגשת ההתנגדות ומבלי להתייחס לכך שההמצאה הייתה כדין ומוכנה אני להניח שלא קיבל את דבר הדואר אולם כשידע הוא ישב בחיבוק ידיים ללא הוכחה כי ארבעה חודשים נבצר ממנו בכל דרך להגיש התנגדות או לחפש סיוע משפטי או לפנות להוצאה לפועל וכל שכן לאחר שכבר קיבל סיוע משפטי, המתין עוד מספר חודשים, במקום לזעוק ולהזדרז ולפעול בנושא – אני סבורה כי סכום ההפקדה הוא ריאלי בנסיבות העניין.

בזיקה לאמור בתנאי ב' דלעיל, אודה כי סברתי שיש לדחות את הבקשה וזאת מטעמי השיהוי שבהגשת התנגדות, כל שכן מיום הידיעה בפועל לשיטת הנתבע.

סוף דבר.

הקונה מתחייב לשלם את דמי החכירה שאינם שנויים במחלוקת בינו לבין מנהל מקרקעי ישראל אך שומר על זכותו להגיש כל תביעה ככל שיחפוץ כנגד מינהל מקרקעי ישראל ו/או לידרוש קזוז דמי החכירה כנגד תביעותיו.

בהמשך, נקבע מנגנון סנקציה לפיו ככל שלא ישולמו דמי ההסכמה ו/או לא יופק האישור – ישלמו פס לראובן סך של 200,000 ₪ (ראובן הצהיר, כי גם מתוקף תניה זו נקט בהליכי הוצאה לפועל נגד פס).

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות ניתנת רק במקרים חריגים שבהם נעשה לאחד הצדדים עוול קשה או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר, זאת כיוון שהליכי תביעות קטנות, נועדו להתנהל באופן של בירור יעיל, מהיר ופשוט של סכסוכים.מיועדים להתנהל לרוב בערכאה אחת בלבד ורק במקרים חריגים תתאפשר השגה ערעורית על פסקי דין שניתנים בבית משפט לתביעות קטנות.

חיוב שלפי ההסכם ראובן היה אמור לשאת בו. לא שוכנעתי לאור סכום החיוב ובשים לב ללשון ההסכם, כי פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות גרם לעיוות דין.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.