הוספת שטח לחניה לא מקורה בהתאם להנחיות יועץ נגישות

הצדדים הוסיפו וקבעו הוראות למקרה בו יתקיימו נסיבות המקנות למשכיר את זכות הביטול, ביניהן פיצויים קבועים (סעיף 25.5.3 להסכם) ששיעורם "דמי השכירות וארנונה שהיו מגיעים מהשוכר למשכיר על פי הסכם זה בגין החודש שקדם להפרה בתוספת מע"מ כדין מוכפל פי שניים וזאת ללא צורך בהוכחת נזק". בהתאם להסכם השכירות שילמה חברת אלמוכתאר לחברת עופר במועד כריתת הסכם השכירות דמי שכירות בגין הרבעון הראשון של תקופת השכירות בסכום (כולל מע"מ) של 693,000 ₪ (ראו חשבונית מס מיום 23.6.2009, נספח ב' לכתב התביעה; להלן: "המקדמה").

כך עולה גם מנספח 8 לתצהיר האדריכל גדעון אדרת, מכתב מיום 30.1.2008 בעיניין "אחים עופר – פרויקט רחוב האצטדיון חיפה, בעקבות החלטה בדיון מיום 24.1.2008, סעיף 3." למכתב צורפו הנחיות משרד מהנדס העיר – המחלקה לתיכנון עיר בעירית חיפה לבינוי באיזור וכן שינוי תכנית מתאר מק/חפ/1400י"ג. ברשימת ההנחיות לתיכנון באיזור נכללו תנאי סף רבים, ביניהם סעיף 18 לפיו "על מגישי בקשת הבניה לצרף לבקשתם דו"ח השפעה על הסביבה בשלושה עותקים ...", וסעיף 20 לפיו "לאור סמיכות האתר לחומרים מסוכנים הקיימים בשטח לא תיתקבל לדיון כל בקשה להיתר במקום מבלי שהתכנון יתואם ויאושר על-ידי המשרד לאיכות הסביבה". לטענת חברת עופר ביקשה לאתר משתמש קצה, אשר יתחייב לשכור את המבנה לטווח ארוך, בטרם תחל בעבודות הבנייה.

בסיכום הפגישה הובאו הדרישות להתאמת המבנה לצרכי חברת אלמוכתר באופן הבא: נידרש מבנה ייעודי לחנות עצמאית בשטח של כ- 4,000 מ"ר עם חצר פריקה בקצה הדרום מזרחי.

במסגרת פגישה זו גם נידרש האדר' גדעון אדרת לבחון האם תדרש חברת עופר להתקין מערכת מתזים נוספת בשל תיקרה אקוסטית שתורכב על ידי השוכר, ותהיה נמוכה ממפלס הקירוי.

בהמשך הוחלפה על-ידי חברת ש. נתנאל מהנדסים ויועצים בע"מ; חברת י. מאור הנדסה אזרחית נשכרה כיועצת בתחום פיתוח השטח לרבות תכנית תנועה; חברת דן שרון – מהנדסים יועצים 2002 בע"מ נשכרה כיועצת בתחום החשמל; חברת יפה נוף – תחבורה, תשתיות ובניה בע"מ נשכרה לשמש כיועצת נגישות נכים; חברת מילר בלום ושות' נשכרה כיועצת בתחום פיתוח הנוף, חברת סלע נהרי מהנדסים בע"מ נשכרה לשמש כיועצת בתחום מיזוג אוויר ואינסטלציה וחברת ש' קרני מהנדסים בע"מ נשכרה כיועצת בתחום הנקוז (סעיף 15 לתצהיר מר עידו קינאר, נ/4, ונספחים 9א' ו-9ב' לו).

מועד מסירת החזקה הוא תוך 12 חודשים ממועד החתימה על ההסכם (סעיף 6.1 להסכם) - כלומר ביום 15.9.2015; על פי ההסכם שנכרת בין חברת עופר לבין קשת טעמים שטח המושכר הנו 2,339 מ"ר (ס' 4.3); דמי השכירות הנם 60 ₪ למ"ר בצירוף מע"מ, ובסך הכל 140,340 ₪ לחודש (סעיף 8.2.1 להסכם); עוד בהתאם להסכם נקבעה תקופת גרייס למשך 4 חודשים ראשונים, בהם לא ישולמו דמי שכירות.

...

במאמר מוסגר יצוין כי לא נעלמה מעיניי טענת חברת עופר כי יש להשיב את המקדמה ששולמה בניכוי המע"מ, אולם איני מקבלת טענה זו. ככל ושילמה חברת עופר את המע"מ בגין המקדמה שקיבלה, הרי היא רשאית לדווח על ביטול העסקה ולתבוע החזר מרשויות המע"מ. אף לא מצאתי להחיל את ההוראות הקבועות בהסכם לעניין החזר המקדמה במקרה של ביטול ההסכם על-ידי חברת עופר (סעיפים 3.3.7 ו-8.5 להסכם).

משנדחתה טענתה של חברת אלמוכתאר כי חברת עופר הפרה של הסכם השכירות, ממילא נדחית תביעתה לפיצויים (למעט קיזוז המקדמה).

ו - סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית והתביעה שכנגד מתקבלת בחלקה.

העתירה הוגשה במקורה נגד שר הפנים, כמי שממונה על ביצוע החוק.

העתירה מבקשת כי שר הפנים יקבע הנחיות להסדרת הגבייה של דמי הכניסה בהתאם לדין, ואשר במסגרתן יובהר מהם התנאים לחקיקת חוק עזר בעיניין גביית דמי כניסה לחופים.

העותרת הוסיפה, כי אי הפעלת סמכותו של שר הפנים בתחום אכיפת הדין בנושא זה מהוה פגיעה בזכויות לשויון, לחופש התנועה ובזכות הקניין של הציבור במשאבי הטבע שהארץ הקנתה לתושביה; על פי העתירה, הסדרת נושא זה נידרשת במהירות הראויה, מכוח חובת הנאמנות של השר כלפי הציבור.

נתונים אלה הועברו ליועץ כלכלי לצורך סיוע בגיבוש קריטריונים לאישור דמי כניסה עבור שירותים ייחודיים, ובכלל זה קביעת תעריפים מקסימאליים שמהם ייאסר על הרשות המקומית לחרוג.

המשרד נערך ליצירת מגע עם כל הגורמים הממשלתיים המעורבים, כדי להתייחס לעמדותיהם, הכל לצורך קביעת תבחינים כוללים בתחום זה. כן הודיע המשרד, כי יגביר את צעדי האכיפה הקונקרטיים לצורך בדיקה אם דמי הכניסה והחנייה נגבים בפועל בהתאם לחוקי העזר (תגובה מיום 20.12.05).

צוין, כי ההחלטה תבחן, בין היתר, "על יסוד מספרם הכולל של חופיה המוכרזים של הרשות, והאורך הכולל שלהם, היחס בין המספר הכולל של החופים המוכרזים הפתוחים ושטחם, לבין המספר והשטח הכולל של החופים המוכרזים הסגורים, פיזור החופים המוכרזים הפתוחים, ונגישותם לציבור, איכות ייחודית (ככל שקיימת) של חוף מסויים, המשאבים הכספיים העומדים לצורך הרשות המקומית לבצוע תפקידיה, התועלות הכספיות שהרשות מפיקה או עשויה להפיק מן החוף, ועוד" (פסקה 2 להודעת העידכון).

...

לא מצאנו לכך מקום.

החלפת החניות בוצעה בהתאם להנחיות יועצת הנגישות לפיהן חניה 22 חייבת להוותר כחניית נכה בודדת ולא חניה כפולה עוקבת, וכתנאי לקבלת טופס 4.

השטח הנו אותו שטח, המבנה (כפולה טורית) הנו אותו מבנה, קומת החניה לא היתנתה וגם מיקומה לא השתנה באופן מהותי שיש בו לשנות את שוויה או להעיד על נחיתות האחת על פני האחרת.

יחד עם זאת, לטענה זו או בדיון בה אין כדי להוסיף או לגרוע מהדיון בעניינינו או מהכרעתי, שכן משמדובר בשטח משותף לכלל הדיירים הלכה פסוקה היא כי "המבקש ליטול חלק מן הרכוש המשותף זקוק כאמור להסכמת כל בעלי הדירות, ולא יראוהו כזכאי לבעלות בחלק מן הרכוש המשותף, אלא אם נאמרו הדברים מפורשות וברורות" [ראו ע"א 239/79 ישראל גלבורט נ' הממונה על המירשם, פ"ד לד(2) 807 (1980); ע"א 6271/95 אדוניהו אשר ו-61 אח' נש' פרוייקט גן העיר בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד נה(1), 577, 580-581 (1998)].

...

סוף דבר: דינה של התביעה להידחות.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד כדלקמן: לנתבעת 1 ישלמו התובעים הוצאות בסך של 10,000 ₪ (זאת לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, בין היתר, החלטתי מיום 29.07.20 לעניין הוצאות שקבעתי כי יש לפסוק לטובת התובעים בגין הסכמתם להוספת ראייה מצד הנתבעת 1).

לנתבעים 2-3 ישלמו התובעים הוצאות ושכ"ט סך 20,000 ₪.

בסיכומיהם זנחו הנתבעים טענה זו, ומשכך אין עוד מקום לידון בה. לגופו של עניין, ציין המומחה בחוות דעתו כי שטח המרפסת לפי המפרט הנו 62 מ"ר, וכי שטח המרפסת בפועל בהתאם למדידה שערך - 56.1 מ"ר. משכך, נמצא חסר של 7.7 מ"ר. המומחה הוסיף כי שווי מ"ר במרפסת שווה ערך ל-30%-50% משווי מ"ר שטח מבונה, אותו העריך המומחה ב-14,853 ₪ ובמעוגל -15,000 ₪.

לטענת התובעת, החניות שהוקצו לה אינן תקניות בשל הטעמים הבאים: החניות אינן ארוכות דיין (בהתאם למהנדס דב דוד, סעיף 8א' ו-8ב' לחוות דעתו, אורך החניות 9.2 מ' כאשר על פי הנחיות משרד התחבורה אורך מינימאלי של חניה הינו 5 מ', 10 מ' לשתי חניות עוקבות, סעיף 4.1, עמ' 11 להנחיות לתיכנון חניה של מינהל היבשה, אגף תיכנון תחבורתי של משרד התחבורה, ת/2, עמ' 21, ש' 26-33); שטח כל אחת מהחניות קטן מהמוסכם בהסכם; החניות משמשות את דיירי הבניין כשביל גישה אל הבניין משום שאין שביל גישה אחר בצד המערבי.

לא מן המותר לציין את דברי המומחה בעדותו בהקשר זה, כי החניות אושר על-ידי יועץ תנועה ויועץ נגישות וכי לא מצא בעיה במעברים (עמ' 24, ש' 1-2).

אשר לטענה כי התובעת קיבלה חניה עוקבת ומקורה וכי לצורך חישוב ארנונה הועבר שטח גדול יותר משנקבע בתכנית (סעיף 8ב' לחוות דעת דב דוד) קבע המומחה כי החניות מקורות על-ידי גג הדירות שמעל וכי החניות מסומנות בתוכנית המכר עליה חתומה התובעת.

...

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: עלות תיקון הליקויים ופיצוי בגין ירידת ערך בסך של 118,730 ₪; פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 6,000 ₪; פיצוי בגין איחור במסירה בסך 14,610 ₪; החזר הוצאות משפט: משהתקבלה תביעת התובעת, גם אם באופן חלקי ביותר, היא זכאית להחזר ההוצאות שנדרשה להוציא לשם הוכחת תביעתה.

התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית.

התביעה שכנגד נדחית.

כפי שכבר צויין (בהתאם לסעיף 6ב(א) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חרום, שצוטט לעיל)-בהיותן אזרחיות ישראל, כל השנים, לרבות השנים בהן היו התובעות תושבות השטחים-יש לראותן כתושבות ישראל, לעניין הזכאות לקצבאות לפי חוק הביטוח הלאומי (וגם לעניין חובת תשלום דמי הביטוח).

הנה כי כן, לא רק זאת, שהמידע אודות יציאות וכניסות משטח האיזור, אם קיים, אינו נגיש למוסד לביטוח לאומי או למשרד הפנים, שלא כמו מידע על יציאות וכניסות של תושבי ישראל היוצאים את שטח המדינה באמצעות דרכון ישראלי, שאז הם נרשמים במשטרת הגבולות, אלא אף זאת, שגם בידי משטרת הגבולות לא קיימים נתוני הקובץ המיוחד המכונה "אבן מתגלגלת" המכיל מידע על יציאה וכניסה משטח האיזור.

לדוגמא, בתיקים בל 1037/97 ואחרים הנ"ל, הסבירה מנהלת תחום ילדים במשרד הראשי של המוסד לביטוח לאומי, בנסיבות דומות למקרה של התובעת כאן, כי משלא היתקיימו התנאים הנ"ל שנקבעו בפסיקה בעיניין חביבה אליעזר ובעניין הררי, המצדיקים אישור "אוטומאטי" של התביעות לתקופה רטרואקטיבית של 7 שנים, החליט המוסד, בהסתמך על הנחיית היועץ המשפטי, לאשר לתובעות זכאות לתקופה רטרואקטיבית של 3 שנים כפי שהעידה שם, גב' מזל בר נתן: "...

על ההתחשבות בשיקולים תקציביים, בקביעת המדיניות בתחום הבטחון הסוציאלי, ובפרוש החקיקה בתחום הביטחון הסוצאלי, ראה עב"ל 50358/97 עיזבון המנוח חנה ליבוביץ ז"ל-המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 515, בעמ' 525: "בבואו לפרש את חקיקת הביטחון הסוצאלי, יתחשב בית הדין בשיקולים התקציביים המעוגנים בתכליתה של החקיקה". אוסיף אף זאת, שבעקבות הפסיקה שאוזכרה לעיל, אשר הרחיבה את תשלומי הקצבאות לתקופה ארוכה של 7 שנים למפרע מיום הגשת התביעה (בהתקיים התנאים שאוזכרו שם) נקט המחוקק בצעד, והבהיר את עמדתו, מששינה את סעיף 296, בקובעו כי התשלום הרטרואקטיבי, בשום מקרה, לא יעלה על 48 חודשים (ראה נוסח הסעיף, כפי שתוקן בתיקון מס' 19 משנת 1998 (ההדגשה הוספה): "כל תביעה לגימלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מיום שנוצרה עילת התביעה.

...

בעניין זה-טענת הנתבע אינה מקובלת עלי, מהנימוקים שאפרט להלן, בהתייחס להוראות החוק הרלבנטיות: בסעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי, נקבע לעניין המועד להגשת תובענה: "שר המשפטים, בהתייעצות עם השר, רשאי לקבוע הוראות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין חוק זה לפני בית הדין לעבודה". מכוח סמכות זו, הותקנה תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969: "1. (א)...

בהחלטתי ליישם במקרה זה את המדיניות בה נקט המוסד במקרים אחרים, שם הגענו למסקנה כי בתשלום קיצבה רטרואקטיבית ל-3 שנים הפעיל הנתבע את שיקול דעתו בצורה סבירה ומאוזנת-הבאתי בחשבון גם את הנטל הכספי הכבד הכרוך בתשלום הקיצבאות לתקופה ארוכה למפרע, משתלויות ועומדות כנגד הנתבע עשרות תביעות דומות, המתייחסות, ביחד, למאות ילדים.

בהתחשב בשיקולים ובנימוקים שהובאו לעיל-הגעתי למסקנה כי החלטת הנתבע לדחות את התביעות לכל התקופה הרטרואקטיבית-אינה סבירה ואינה מתיישבת עם הפרשנות הנכונה בהתחשב בתכלית החוק.

סוף דבר: התביעות מתקבלות, בחלקן, משנקבע כי הנתבע ישלם לתובעות קיצבאות ילדים (עבור הילדים בגינם הוגשה התביעה ואושרה) לתקופה רטרואקטיבית של 3 שנים מיום הגשת התביעות למוסד, בתוספת פיצוי על איחור בתשלום, לפי חוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984.