הוספת יתרת חוב לאחר חתימת הסכם פשרה

התובע הוסיף וטען כי לאחר העברת העסק לניר, המתין עם הפקדת השיקים ולא הייתה לו מניעה שהחוב נשוא השיקים וחוב נוסף שנוצר בנתיים בשל אי עמידת חברת טקסי דרייב ואפרים בתשלומים נשוא הסכם הפשרה, ישולמו על ידי הנתבעת או אפרים.

התובע טען כי על חשבון הפיגורים אשר נוצרו מאי ביצוע התשלומים נשוא הסכם הפשרה, שילם אפרים באמצעות חברת גשלין על ידי העברות בנקאיות מחשבון גשלין לחשבון התובע ובסכומים שונים אשר הסתכמו בסך של 33,000 ₪ ועל כן נותר אפרים והנתבעת חייבים לתובע סך קרן של 51,000 ₪ הכוללים בתוכם את השיקים המחוללים נשוא תיק זה. נטען כי חלקם של התשלומים שולם לפני חתימת ההיתחייבות מיום 27.02.2017 וחלקם האחר שולם לאחר מכן כמופיע בתאריכי ההעברות הבנקאיות.

התובע חזר בעדותו על גירסתו לפיה לאחר שהגיע להסדר פשרה עם אפרים וחברת טקסי דרייב המעמיד את חובם כלפיו על סך של 123,000 ₪, התחילו לשלם, אך הצטבר בהמשך חוב נוסף והיתרה שנותרה לתשלום עמדה על סך של 84,000 ₪.

...

לאור כל האמור לעיל ובשים לב לכך שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח את טענות ההגנה שהעלתה, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל.

סוף דבר: אני מקבלת את התביעה.

משכך, אני מורה על שפעול הליכים בתיק ההוצאה לפועל.

כך, מר עמרם היתנגד להצעות התובעים למינוי חברות ניהול שונות; זכה לרוב באספות הכלליות של בעלי היחידות באמצעות ייפויי כוח מזויפים של בעלי היחידות; ביקש למנות חברה שמצויה בבעלותו הבלעדית כחברת ניהול במלון בנגוד להוראות חוזר המנכ"ל; חתם על הסכם פשרה עם חברת הניהול; ניהל את המלון בצורה רשלנית; השתלט על חברת הניהול והגיש בקשה לחדלות פרעון על מנת למחוק את חובותיו.

מצב זה העמיד את מר עמרם במצב של ניגוד עניינים; חברת הניהול קיבלה פטור מכל התחייבות או חוב שנוצרו במהלך תקופת הביניים; חברת הניהול הסכימה להמחות לנציגות את יתרת חובות "דיירי הקבע" המוערכים לכל הפחות במיליוני שקלים שנצברו עד ליום חתימת ההסכם, למעט חובות ארנונה; שולמו לנציגות סך 1,250,000 מיליון ₪ כ"דמי שתיקה".

לכך יש להוסיף כי ביום 04.11.2015, בחלוף כחצי שנה מעת החתימה על הסכם הפשרה, היתקיימה ישיבה במשרדיו של מר בריגה ובנוכחותו.

...

סוף דבר – התביעה נדחית.

בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי אך בשים לב לתרומת הנתבע להתמשכות ההליכים אני מחייב את התובעים בהוצאות משפט ובשכר טרחה על הצד נמוך.

בנוסף אני מחייב את התובעים בשכ"ט ב"כ הנתבע בסך 100,000 ₪.

בהסכם הפשרה הוסכם, בין השאר, כי הנתבעת תגיש למשרד הפנים בהסכמה בקשת להפחתת חוב הארנונה שתנוסח על ידי התובעת וכי הצדדים יפעלו בהתאם להחלטת משרד הפנים בבקשה, כאשר התובעת התחייבה לפרוע את החוב שיוותר לה ככל שבקשת הפחתת החוב תידחה ואף העניקה לנתבעת ביטחונות לשם כך. בהמשך לחתימה על הסכם הפשרה הוגשו למשרד הפנים מספר בקשות לאישור הפחתת חוב הארנונה של הנתבעת אך הבקשות נדחו ובהתאם להסכם הפשרה היה על התובעת לשלם את יתרת החוב.

לטענת הנתבעת, התובעת הכירה היטב את התנאים לעניין אישור הפחתת חוב ארנונה והייתה מודעת לשיקולים שנלקחים בחשבון בעת שנבחנות בקשות מסוג זה. בהקשר זה, הדגישה הנתבעת כי התובעת עצמה היא שניסחה את בקשת הפחתת החוב שהוגשה למשרד הפנים וזאת בהתבסס על הנוהל הרלוואנטי לבקשות אלה והתנאים הקבועים בו. הנתבעת מוסיפה כי התובעת העלתה את טענת הטעות וההטעיה בשלב מאוחר בהליך, במענה לבקשת הסילוק על הסף שהגישה הנתבעת, ושנים רבות לאחר שנחתם הסכם הפשרה וגם בכך יש כדי ללמד על חוסר הסבירות של טענתה.

...

טעם זה מצטרף לשאר הטעמים עליהם הצבעתי ומחזק את המסקנה כי יש לדחות את טענותיה של טש"ת. הפרת הסכם הפשרה: טענה נוספת שהציגה טש"ת הייתה שהמועצה לא באמת הסכימה להפחתת החוב (סיכומי התובעת, בסעיף 49).

לטענת טש"ת, משרד הפנים אכן הבטיח לה כי החוב יופחת ככל שתוגש בקשה בהסכמת המועצה אך המועצה בסופו של דבר לא נתנה את הסכמתה כנדרש – פעמיים הוגשה הבקשה ללא האישורים הנדרשים ולכן בפעם השלישית שהוגשה הבקשה באופן נכון, כבר היה ברור שהמועצה לא באמת מסכימה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

- לאחר חתימת הסכם הפשרה, המשיב לא ביקש לקבל את יתרת התמורה ותחת זאת הוא פעל לבצוע התיקונים, אף כי כאמור הבצוע היה חלקי ולקווי.

הוסיף המשיב וטען כי עדותו של מר חדד הנה מפי השמועה, וכי למעט תצהירו התומך בבקשה, לא הוגשו תצהירים של מי מחברי הועד המבקש, לרבות יו"ר הועד אשר חתמה על הסכם הפשרה, דבר האומר דרשני.

אמנם נכון, המשיב לא פנה למבקש במכתב דרישה לתשלום יתרת החוב בתום המועד שנקבע לכך בהסכם הפשרה, אולם בחקירתו הנגדית הודה מר חדד כי המשיב העלה בפניו דרישה כאמור, אף כי הוא לא היתייחס לאותה דרישה (שם, עמ' 6, שורה 12 לפרוטוקול הדיון).

...

חיזוק למסקנה אליה הגעתי לעיל מצאתי בשני אלה: א. כעולה מסעיף 27 לכתב התביעה, לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ, המבקש הסכים לשלם למשיב את יתרת התמורה שנקבעה בהסכם הפשרה ללא השלמת התיקונים הנטענים וזאת "כדי לסיים מחלוקת הצדדים", הצעה אשר נדחתה על ידי המשיב.

כמו כן, הקשר בין הליקויים הנטענים בחוות הדעת המצורפת לכתב התביעה לבין התיקונים המפורטים בהסכם הפשרה, הינו קשר מקרי ומתוכן חוות הדעת עולה כי בפני המומחה לא עמד הסכם הפשרה והוא נתן חוות דעתו במנותק מהתיקונים המפורטים בו. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית וכתוצאה מתחייבת, צו הארעי שניתן ביום 11.2.20, מבוטל בזאת.

המבקש ישלם למשיב הוצאות הבקשה בסך 1,755 ₪ (כולל מע"מ) וזאת עד ליום 8.4.20, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

החייב מצהיר כי הוא נותר חייב לזוכה נכון למועד חתימת הסדר פשרה זה סך של 61,000 ש'ח. החייב אישר את יתרת חובו לאחר שבחן ובדק בקפידה את התשלומים ששילם ממועד פסק הדין ועד בכלל, ואישר את נכונותם.

איחר [החייב] בביצועו של תשלום יהווה הדבר הפרה יסודית של הסכם הפשרה דנן והזוכה רשאי לנקוט בהליכי גבייה של יתרת מלוא החוב בתיק הוצל'פ, בנכוי תשלומים אשר שולמו בפועל ע'י החייב.

הוסיף בא-כוחו דאז של התובע והעיד, בפירוט רב לאימוֹר: " ההסכם קבע תנאי תשלום, מועדי תשלום. כל תשלום בגין אותו הסכם שהגיע לידיי, קיבלו כנגדו אישור. האישור הפחית מהחוב. נתתי להם [לנתבע ולבנו את האישורים], יש להם אותם. אם הם שילמו כסף אצלי הם דאגו גם לקבל את האישור, בלי האישור לא היו יוצאים, כי האישור הוא הראיה החלוטה. כל תשלום שהגיע אלי מפחית מהחוב, כל תשלום שלא הגיע אלי לא מפחית מהחוב. מאוד פשוט... כל סכום שהיו משלמים זה יתרת החוב שלהם נותרת בגין קזוז הכספים [מהחוב בתיק ההוצאה לפועל]. לא להם [לנתבע ולבנו] ולא לאלברט [התובע] ולא לאף אחד יש ראיה שבוצעו התשלומים שהפחיתו את החוב הזה לאפס. ולכן, מכיוון שהחוב הזה לא אופס, אז החוב הזה נותר בעינו" (שם, מעמ' 146, ש' 19).

...

טענתו של התובע, ואני מקבלהּ, כי ההסכם על-פה "אִתחל" את תנאי-ההתקשרות שבין הצדדים בכל הנוגע לשיעורו של החוב ולאופן-פירעונו, לא תוכל, לדעתי, שלא לחול על סוגיית-הערבות.

התוצאה התביעה נגד נתבעת 2 נדחית.

בתוך 30 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה, ישלם נתבע 1 לתובע את סכום-התביעה, בצירוף של הפרשי-הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 1.1.2012 ועד היום, ובסך הכול: 297,884 ש"ח. בתוך אותו פרק-זמן ישלם הנתבע לתובע הוצאות-משפט בסך של 9,300 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורכת-דין בסך, כולל מע"מ, של 31,400 ש"ח. איחור באיזה מן התשלומים יוסיף לו הפרשי-הצמדה ורבית לפי החוק הנזכר מיום-החיוב האמור ועד למועד-התשלום בפועל.