בתיק בימ"ש קמא תבע המערער את הנתבעת (להלן גם: "שלמה חברה לביטוח") בגין נזקים שארעו לרכבו בתאונת דרכים מיום 6.10.12.
נטען כי הנתבעת פיצתה את צד ג', אך סירבה לשלם לו בגין נזקים שנגרמו לרכבו, בנימוקים לפיהם לא קיים את חובותיו כנדרש בסעיפים 22- 23 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח").
בכתב ההגנה המתוקן טענה הנתבעת, כי מדובר בחשד להונאת ביטוח וארוע מבוים שנועד להוצאת כספים במירמה, אשר בגינו לא מוקנה כסוי ביטוחי למבוטח.
נטען, כי הנתבעת כלל לא פיצתה את צד ג' בגין התאונה, הוכחשו הנזקים ובית משפט התבקש לדחות את התביעה על כל רכיביה.
נקבע, כי על המבוטח הנטל להוכיח כי אירע מקרה בטוחי – כלומר קרות התאונה בהתאם להודעה שמסר למבטחת.
...
נקבע בסעיף 20 לפסק הדין, "לאור האמור, אינני נותן אמון לגרסת התובע ואני קובע כי, התובע לא הוכיח את אירוע הביטוח – את אירוע התאונה".
(ב) באשר לשאלה: האם הנתבעת הוכיחה כי מדובר בתביעת מרמה: נקבע, כי למרות החשד הכבד, הנתבעת לא הצליחה להוכיח את קיום היסוד הראשון של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א – 1981, דהיינו, שהמערער מסר לה עובדות לא נכונות.
אינני מקבלת את טענת המערער ולפיה, בעניינינו, די היה בכך שהמבוטח יוכיח כי ארע לו נזק.
גם אם בית משפט קמא קבע, כי כוונת מרמה לא הוכחה ברמת ההוכחה הגבוהה הנדרשת, די בתמיהות ובסימני השאלה הרבים והמצטברים בנוגע לגרסת המערער בנוגע לתאונה, על מנת להגיע למסקנה ולפיה, לולא טעות המשיבה, אשר תיקנה את הרכב מבלי שקיבלה אישור התובע מראש לכך, אזי לא היה זכאי לקבל מהמשיבה ולו שקל אחד.
לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות ודין הערעור שכנגד להידחות.
