אין חולק כי המדינה גבתה בשוכרים זכאים של קרווילות דומות סך של 1,150 ₪ בלבד, או מחצית מדמי השכירות הראויים שקבע שמאי ממשלתי.
על כן אני קובע כי שיעור דמי השמוש יעמוד על 75% מדמי השמוש הראויים שנקבעו בשומה.
כך הובהר בדברי הסיכום של המשנָה לנשיא מ' נאור בעיניין ישועה (פס' 59 לחוות דעתה):
"מכל כיוון שנסתכל על הדברים, לדעתי דין שני הערעורים להדחות: לדעתי אין מקום להכיר בעניינינו, במסגרת הדין הכללי, בעוולה חוקתית המזכה בפצוי, הכול כפי שבואר בהרחבה; אך גם אם שגיתי במסקנתי זו, בדיקה מקרוב של הפצוי שניתן למערערים בשני הערעורים בהנחה שיש להם עילה בדין הכללי מעלה כי מדובר בפצוי ראוי והוגן".
וכב' השופט נ' הנדל הוסיף שם:
"אני מסכים לפסק דינה המקיף והמעניין של המשנה לנשיא מ' נאור. דעתי כדעתה, שאף בהנחה שלמערערים עילה במסגרת הדין הכללי – לא הצליחו הם להוכיח שהפיצוי המגיע להם עולה על זה שנקבע בחוק יישום תכנית ההיתנתקות. עיקר הטעם להסכמתי נסוב סביב הקביעה כי לא הוכחה פגיעה בזכות חוקתית המקימה עילה לפיצויים, וזאת לנוכח טיב ההסדר אשר קבע המחוקק".
ודאי שטענת הקזוז הלאקונית בהליך זה אין בכוחה להיתמודד עם הסוגיות המשפטיות כבדות המשקל של דרישה לפצוי בגין נזק נפשי עקב ההיתנתקות.
...
בנסיבות אלו, למרות הסמכות להיעתר לסעד של דמי שימוש עד למועד הפסקת השימוש בפועל, רע"א 6713/15 מפעלי תחנות בע"מ נ' מדינת ישראל, 23.12.2015, לא מצאתי כי ראוי לעשות כן.
לאחר שהנתבעים יפנו את המבנים, ככל וטרם פונו על ידי אסולין, תשקול המדינה האם ראוי להגיש כנגדם תביעה נוספת על יסוד הממצאים בהליך זה, בה תוכיח את מועד העזיבה בפועל.
סוף דבר
כשש שנים לאחר ההתנתקות עלה בידי ההורים לעבור לבית הקבע, והדור הממשיך נותרו בקרווילה, ענבל ויאיר עד להקמת בית הקבע שלהם ודקלה עדיין גרה באתר.
על כן אני מחייב את הנתבעים בת"א 43965-07-18, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 136,179 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה.
אני מחייב את הנתבעות בת"א 43995-07-18, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 99,990 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה.