הוכחת בעלות על מקרקעין בהתאם לנטל ההוכחה

אם כן, במקרקעין מוסדרים על התובעת הנטל להוכיח בעלות במקרקעין.

המבקשים יפנו את הנכס בהתאם לאמור בפסק הדין מיום 7.7.2021.

...

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את הבקשה בכל הנוגע לסעד הפינוי ולקבל את הבקשה בכל הנוגע לסעד הכספי.

על כן, הבקשה לביטול פסק הדין מיום 7.7.2021, בכל הנוגע לסעד הפינוי, נדחית.

מנגד, הבקשה לביטול פסק הדין מיום 7.7.2021, בכל הנוגע לסעד הכספי, מתקבלת ואני מורה על ביטול רכיבים אלו שבפסק הדין.

בהתאם לכך, נקבע בתעודת השיחרור כי היא "אינה מהוה הוכחה לבעלות לגבי המקרקעין", וכי שיחרור הנכסים "ניתן בכפיפות לזכות צד שלישי אם קיימת זכות כזו". ההליך הקודם בעיניין מישפחת דוויק בשנת 2007 הגישו המשיבים תביעה כנגד בני מישפחת דוויק לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 9403/07).

כאמור לעיל, לצורך קבלתה של טענת היתיישנות בתביעת פינוי מקרקעין, המחזיק הטוען להתיישנות נושא בנטל להוכיח כי במשך כל תקופת ההתיישנות הוא החזיק במקרקעין החזקה נוגדת.

במצב שכזה, ניתן היה לטעון כי יש לדחות את מרוץ ההתיישנות עד למועד שבו יירשמו המקרקעין על שם שמעון-הבעלים, בהתאם להוראת סעיף 113(ב) לחוק, שאינה מבחינה בין מקרקעין שטרם נרשמו על שם המדינה למקרקעין שטרם נרשמו על שם אדם פרטי.

...

מסקנה זו נובעת מלשון החוק המפורשת והיא מגשימה היטב את התכלית העומדת בבסיסו.

ככל שייקבע כי המקרקעין אינם רשומים על שם בעליהם, הרי שסעיף 113(ב) לחוק חל – ויש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו שוחררו המקרקעין לידי המשיבים, והתוצאה היא כי תביעת המשיבים לא התיישנה, כפי שנקבע מלכתחילה בבית משפט השלום ואושר בבית המשפט המחוזי.

סוף דבר, שדין הערעור להתקבל באופן חלקי, במובן זה שהדיון יושב לבית משפט השלום לצורך דיון בשאלות הטעונות הכרעה, כמפורט לעיל.

כמו כן, תעודת השיחרור של האפוטרופוס אינה אישור זכויות ונכתב עליה כי אין היא משמשת להוכחת בעלות בנכסים המתוארים בה. עוד נטען כי כשם שאין מחלוקת על ההחזקה הרציפה בבית המגורים לא צריכה להיות מחלוקת על ההחזקה הרציפה בשטחים שבמחלוקת הצמודים לבית; כי מפות מדידה ושומה היסטוריות ומסמכים רלוואנטיים נוספים לא גולו על ידי המשיבה; וכי והדבר פועל לרעתה, כשנטל הראיה וההוכחה צריך להיות מוטל לפתחה, כמי שטוענת לבעלות במקרקעין למול המחזיק.

חזקת הנפקדות עומדת בעינה, וממילא, בהעדר הוכחת בעלות על הקרקע, החלקות תירשמנה על שם המדינה מכוח סעיף 22 לפקודת ההסדר.

כפי שהוסבר בהרחבה שם, סעיף 51 לפקודת ההסדר מאפשר למחזיק במקרקעין להרשם כבעל הזכויות בקרקע על אף שזו רשומה על שם אדם אחר, וזאת בעת הליכי ההסדר ובהתקיים שני תנאים מצטברים: המחזיק נידרש להחזיק במקרקעין למשך תקופת ההתיישנות הרלוואנטית בהתאם לסוג המקרקעין; והמחזיק נידרש להחזיק בקרקע באופן המנוגד לזכות הבעלים, ברציפות לאורך כל תקופת ההתיישנות (החזקה נוגדת).

...

בהתאם לעמדתי כפי שהובעה בעניין ג'אבר, ובדומה למקרה הנדון שם, אני סבור כי גם בנסיבות המקרה שלפנינו לא ניתן להסתמך על סעיף 51 לפקודת ההסדר לצורך רישום המערער כבעל המקרקעין.

מכל האמור עולה שגם הטענה להתיישנות רוכשת דינה להידחות.

סוף דבר טענות המערער לבעלות בחלקות שבמחלוקת – חלקות 36, 42 ו-62 בגוש שומה 3963 שהוסדרו כחלקות 16, 18 ו-15 בגוש רישום 5731 – לא הוכחו.

על טיבה של ההחזקה הנוגדת נזדמן לי לעמוד לא מכבר ברע"א 8694/20 ‏דוויק נ' זרביב (21.7.2022), שם ציינתי את הדברים הבאים: "חזקה נוגדת היא חזקה רצופה בקרקע במשך כל תקופת ההתיישנות שאינה נובעת מזכות הבעלים ואינה נעשית מתוך הסכמתו ורשותו אלא 'על אפו ועל חמתו', מתוך התרסה נגד זכויותיו... מדובר בהחזקה ה'עוינת' לזכותו של הטוען לבעלות על קרקע. על המחזיק מוטל הנטל להוכיח שהחזקתו איננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב... הכרעה בסוגיה זו תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה, בהיתחשב בהתנהגות הבעלים והמחזיק בקרקע ובטיב מערכת היחסים ביניהם... ויודגש, שאלת החזקה הנוגדת אינה שאלה שולית שניתן ליפתור בקלות וכלאחר יד... 'החזקה הנוגדת היא למעשה לב-ליבה של טענת היתיישנות במקרקעין... בהעדר החזקה נוגדת, לא מתקיימים הטעמים התומכים בהכרה בהתיישנות...'" (שם, פסקה 20 לחוות דעתי; ראו גם פסקה 79 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז).

...

דינה של טענת המערערות גם בעניין זה להידחות אפוא.

מכל מקום, דין הטענה גם להידחות לגופה.

סיכומו של דבר: דעתי היא כי אין כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

על כן, על בעל הדין שתובע את חברו מוטל הנטל להוכיח את גירסתו ואת עילת תביעתו במשפט.

בע"א 509/64 חברת חלקה נ. ויקטוריה לוי, פ"ד יט(2), 169, 177 נקבע: "הצד התובע סילוק יד יוצא ידי חובתו לכאורה בהוכיחו שהוא הבעלים החוקי של הנכס הנידון, ולפיכך חייב הנתבע להוכיח שבעלות התובע כפופה לזכות שרכש הנתבע באותו נכס כדת וכדין, בחינת המוציא מחברו - עליו הראיה". ראה לעניין זה גם ע"א 127/77 מלכה קפה נ. לוי, פ"ד לא(3) 455, 464, בו נקבע: "הלכה פסוקה היא, כי בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות...ועל הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום" מן הכלל אל הפרט דרך המלך להוכחות בעלות במקרקעין היא על ידי הצגת נסח רישום, שכן בהתאם להוראות סעיף 125 לחוק המקרקעין, רישום בפנקסי המקרקעין לגבי מקרקעין מוסדרים, יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעי.

...

יוצא אפוא כי הנתבעים ומורישם, המנוח חליל, רכשו מהתובעים שמונה דונמים וזכויותיהם הקנייניות נרשמו בלשכת רישום המקרקעין.

לאור האמור, משלא הציגו התובעים ראיה כלשהי לזכות הבעלות בדונם הנ"ל וכן לא הציגו מדידה לשטח הפלישה הנטען, הרי דין התביעה להידחות.

סוף דבר אי לכך, אני מורה על דחיית התביעה.