הוכחת בעלות על מקרקעין באמצעות ראיות

גם טענה לזכויות שביושר לא הוכחה ובעניין זה מתאימים במדויק דברי ביה"מ בת"א (מחוזי חיפה)16821-12-08 שמעון ז"ל ואח' נ' רשות הפיתוח ואח': "ראשית, הטענה לא נכללה בגדר עילות התביעה בכתב התביעה המקורי ו/או המתוקן. זאת ועוד, לא הובאו על ידי התובעים הוכחות כלשהן לביסוסה, שעה שפרט ליסוד החזקה לא עלה בידי התובעים להוכיח דבר. כבר נאמר בהקשר לטענה זו בפסק דין הישיבה הגדולה(ע"א 10653/05, ת"ת הכללי והישיבה הגדולה "עץ חיים" בירושלים נ' החברה לשקום ולפיתוח הרובע היהודי –הערה שלי ר.א) כדלקמן: "כאשר עומד יסוד החזקה בנכס ב'מערומיו', ואין כל נתון נוסף המבסס קיומה של זכות קנין או זכות לתבוע הכרה בזכות קנין – כגון הסכם רכישה, רישום הערת אזהרה, תשלום תמורה עבור הנכס, וכיוצא באלה מאפיינים – כי אז אין יסוד לטענת קיומה של זכות שביושר (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003), להלן: ענין צימבלר)". גם בטענות לזכויות של בר רשות אין להואיל לתובעים שכן ,גם אם הייתה הרשאה כזו (מה שלא הוכח, שכן התובעים לא תבעו כאמור את בעל המקרקעין ואף לא טרחו להעיד מי מטעם רשות מקרקעי ישראל, או אפילו מטעם הסוכנות),הרי הרשאת חינם שכזאת ניתנת לביטול בכל עת ורק במקרים חריגים וקיצוניים ביותר יכיר בית המשפט במצב בו הרישיון הוא בלתי הדיר וראה בע"א (מרכז) 14713/11/08, דוד קאפי נ' מנהל מקרקעי ישראל (פירסום נבו), 27/01/10 וכן ע"א 32/77, טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 214, ע"א 602/84 ריבוא נ' גל פ"ד לט(3) 693, 698).

אם לא די באמור, מהעדויות עולה כי טענות התובעים מתייחסות לשטח שמאז שנת 1951 כבר הוגדר כשטח שייעודו צבורי ולכן ברי שלא ניתן היה להקנות זכויות בשטח זה: ראשית, לעניין שטח המקרקעין-בכתב התביעה לא טרחו התובעים להגדיר את המקרקעין בצורה ברורה ומפורשת וכינו אותו "השטח שמעבר לכביש". לא ברורה הטענה בסיכומיהם לפיה "מה צריך יותר מזה". מאן דהוא הטוען לבעלות על השטח צריך לדעת להגדיר אותו במדויק ולתחום אותו.

מדובר בטענה של התובעים ועליהם היה להוכיח מתי החלה החזקה הנטענת בקרקע וזאת באמצעות ראיות קבילות ומהימנות.

...

מאחר שבהליך בת"א 64805-09-17 בוטלה ההחלטה של האגודה בדבר המומלצים על ידה להקצאת מגרשי ההרחבה (לרבות ההמלצה על חניאל ביחס למגרש 630) ועל האגודה לנהל את ההליך לקביעת המומלצים מחדש, ברי כי יהיה עליה לעמוד בהתחייבותה לכך שבסופו של דבר יוקצה למשק 73 מגרש חצי דונם לבן ממשיך לבניה, הכל בהתאם לנהלי ובאישור רמ"י. יחד עם זאת, התובעים הם ששבו והדגישו, לכל אורך ההליך, כי תביעתם מתייחסת לזכויות במגרש 503 מעבר לזכותו של משק 73 לקבל את הפיצוי המובטח ובעניין זה כאמור, לא מצאתי לקבל טענותיהם.

לאור כל האמור, התובעים לא הוכיחו טענותיהם ולא שוכנעתי כי הם זכאים לסעד ההצהרתי הנתבע.

לפיכך אני מורה על דחיית התביעה ומחייבת את התובעים בהוצאות ושכ"ט עו"ד של הנתבעים 1-2 בסך כולל של 18,000 ₪.

כמו כן, תעודת השיחרור של האפוטרופוס אינה אישור זכויות ונכתב עליה כי אין היא משמשת להוכחת בעלות בנכסים המתוארים בה. עוד נטען כי כשם שאין מחלוקת על ההחזקה הרציפה בבית המגורים לא צריכה להיות מחלוקת על ההחזקה הרציפה בשטחים שבמחלוקת הצמודים לבית; כי מפות מדידה ושומה היסטוריות ומסמכים רלוואנטיים נוספים לא גולו על ידי המשיבה; וכי והדבר פועל לרעתה, כשנטל הראיה וההוכחה צריך להיות מוטל לפתחה, כמי שטוענת לבעלות במקרקעין למול המחזיק.

חזקת הנפקדות עומדת בעינה, וממילא, בהעדר הוכחת בעלות על הקרקע, החלקות תירשמנה על שם המדינה מכוח סעיף 22 לפקודת ההסדר.

...

בהתאם לעמדתי כפי שהובעה בעניין ג'אבר, ובדומה למקרה הנדון שם, אני סבור כי גם בנסיבות המקרה שלפנינו לא ניתן להסתמך על סעיף 51 לפקודת ההסדר לצורך רישום המערער כבעל המקרקעין.

מכל האמור עולה שגם הטענה להתיישנות רוכשת דינה להידחות.

סוף דבר טענות המערער לבעלות בחלקות שבמחלוקת – חלקות 36, 42 ו-62 בגוש שומה 3963 שהוסדרו כחלקות 16, 18 ו-15 בגוש רישום 5731 – לא הוכחו.

דיון והכרעה: עיקר טענת התובע מתבסס על סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), אשר לשונו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." ככלל, הרמת נטל ההוכחה מוטל על בעל המיטלטלין ו/או המקרקעין שמהם יצאה האש [ראה ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, נ(1) 866 (1996)], כך גם קובעת הפקודה.

...

לאור כל האמור, אני דוחה את טענות הנתבעת לפיהן במקרה דנן יש להחיל את סעיף 39 לפקודה באופן מצומצם.

סוף דבר- התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 36,430 ₪, הוא סכום התביעה.

בהנתן נימוקיו של בהמ"ש המחוזי בפס"ד ההסדר לדחיית תביעתו של האב המנוח, אשר לא התייחסו לאותה אמירה מאוחרת בסיכומי המדינה בעירעור, אלא לחוסר בסיסי בראיות מצד האב המנוח להוכחת טענתו לבעלות על המקרקעין, ובהנתן שנימוקים אלה (בלבד) התקבלו על-ידי ערכאת העירעור, גם תנאי החיוניות איננו מיתקיים.

...

המסקנה היא כי דין התביעה סילוק על הסף בהיעדר עילה, וכן בשל קיומו של מעשה בי"ד (ביחס לחלקה 2).

בנוסף לאמור, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות.

סוף דבר; נוכח כל המפורט, אני מקבלת את הבקשה לסילוק על הסף.

יתר על-כן אין בתצהיר התובע פירוט באשר לנסיבות של קבלת המקרקעין על-ידי הסב, וזאת לגירסת הדורשים כי האדם הטוען לבעלות במקרקעין מכוח היתיישנות רוכשת, יוכיח בנוסף לתנאי ההחזקה והעיבוד גם כי קיבל את החזקה בקרקע ממקור חוקי, או לכל הפחות כי הוא מחזיק בקרקע ביושר וכי ידיו נקיות.

יתכן ולו המנוח קייסר היה מגיש תביעה בסמוך לאחר ההפקעה, ולאחר המועד שבו נטען כי נתן ייפוי-כוח לעו"ד ד"ר ישי, ניתן היה לברר את העובדות לאשורן בכל הקשור לשאלת עיבוד הקרקע בשטח B, לברר באיזה אופן הגיע הקרקע לידיו של המנוח קייסר, מתי החל לעבד אותה, איזה סוגי גידולים היו בה, אם בכלל, מדוע בחרה הועדה שמונתה על-ידי בית-משפט לעינייני קרקעות לאבחן בין שטח A לשטח B, וכך אף עשה פקיד ההסדר במפות, והאם המדובר בעיבוד רצוף או שהקרקע ננטשה למס' שנים, וכן שאלות נוספות שרלוונטיות על-מנת להכריע בשאלת הבעלות בקרקע, אלא שעניינים אלה אינם ניתנים לבירור כיום, והתובע, שהנטל עליו, לא הרים את הנטל להוכיח זכאות לבעלות בנוגע לשטח B. יחד עם זאת, בנסיבות הראיות שהובאו, והיעדר אינדיקאציה לכך שהנתבעת שלחה הודעה לכל מגישי תיזכורת התביעה, ובהם המנוח קייסר, כי ניתן פסק-דין הקובע את בעלות המדינה בקרקע, לאחר ההפקעה, וכי אם הוא מעוניין לקבל פיצוי עליו להגיש תביעה ולהוכיח בעלות, אינני סבורה כי יש לדחות את התביעה בגין שהוי, בכל הקשור לשטח A, שלגביו שוכנעתי כי יש די ראיות לקביעת זכותו של המנוח קייסר והבאים מכוחו, לקבל פיצוי בגין ההפקעה.

...

ב-17/3/2020 ניתנה החלטה על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים בצירוף כל המסמכים הרלוונטיים, בכל הקשור בשאלת הבעלות, וזאת לאחר שהצדדים לא הגיעו ביניהם להסכמה בעניין זה. אשר על-כן, יש לבחון האם התובע הוכיח בעלות סבו, המנוח קייסר, במקרקעין הרלוונטיים לגביהם הוא תובע פיצויי הפקעה, ואזי יהא מקום למינוי מומחה לצורך קבלת חוות-דעת בנוגע לשווי פיצויי ההפקעה, או האם הבעלות לא הוכחה, ואזי דין התביעה להידחות.

בכל הקשור לעניינו של התובע, אינני סבורה כי יש הצדקה לדחות התביעה בטענת שיהוי בכל הקשור לשטח A שיש לגביו די ראיות גם כיום, אולם השיהוי של התובע וכן של סבו ואביו בהחלט גרם לנזק בכל הקשור לשטח B, וכפי שפורט לעיל - התביעה, בכל הקשור לשטח B, דינה להידחות.

לסיכום הנני קובעת כי סבו המנוח של התובע, המנוח קייסר, לא היה נפקד, והיה זכאי להירשם כבעלים של 6.628 דונם (שטח A) בחלקה 2 המנדטורית בגוש 10617.

התביעה בהתייחס ליתר השטח בחלקה- נדחית.