הוכחת אמת לשון הרע לאחר הגשת כתב הגנה

הנתבע לא הגיש כתב הגנה, אך כיוון שניתן פסק דין בהעדר הגנה, הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין.

הילכת בית המשפט העליון בעיניין ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, סה(1) 567 מורה אותנו כדלקמן: "בבואנו לידון בתביעת לשון הרע, עלינו לבחון את הדברים על פי תרשים הזרימה הבא: תחילה, יש לבחון אם הביטוי מהוה לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק איסור לשון הרע). לאחר מכן יש לבחון אם המדובר בפירסום מותר אשר נהנה מחסינות (סעיף 13 לחוק) או אם עומדת למפרסם הגנת אמת דברתי או הגנת תום הלב (סעיפים 15-14 לחוק). משהגענו למסקנה כי המדובר בלשון הרע שאינה חוסה תחת כנפי סעיפים 15-13 לחוק, או-אז אומר לנו המחוקק בסעיף 4 לחוק, כי אם לשון הרע מופנית כנגד ציבור או חבר בני אדם שאינו תאגיד (להלן: ביטוי שקרי צבורי) אזי לא ניתן להגיש תביעה אזרחית בגינה. ובקיצור, סעיף 4 קובע מניעה דיונית-סטאטוטורית מוחלטת שנקבעה על ידי המחוקק." במקרה דנן, אכן מדובר בפרסומים אשר מהוים לשון הרע.

כאמור, לאחר שהתובע ביקש מהנתבע למחוק את הפוסט, תוך שהוא מציין כי הוא יגיש תביעה כנגדו בימים הקרובים, הנתבע השיב כך: "הפוסט לא ימחק, משאיר אותו וגם אותך מוחק ומחכה לתלונה במישטרה". דבר אשר מוכיח כי הנתבע ידע שהוא פועל בנגוד לחוק אך המשיך לפעול כן. בנוסף, לא מדובר על ציבור חבר בני אדם שאינו תאגיד.

...

הלכת בית המשפט העליון בעניין ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, סה(1) 567 מורה אותנו כדלקמן: "בבואנו לדון בתביעת לשון הרע, עלינו לבחון את הדברים על פי תרשים הזרימה הבא: תחילה, יש לבחון אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק איסור לשון הרע). לאחר מכן יש לבחון אם המדובר בפרסום מותר אשר נהנה מחסינות (סעיף 13 לחוק) או אם עומדת למפרסם הגנת אמת דיברתי או הגנת תום הלב (סעיפים 15-14 לחוק). משהגענו למסקנה כי המדובר בלשון הרע שאינה חוסה תחת כנפי סעיפים 15-13 לחוק, או-אז אומר לנו המחוקק בסעיף 4 לחוק, כי אם לשון הרע מופנית כנגד ציבור או חבר בני אדם שאינו תאגיד (להלן: ביטוי שקרי ציבורי) אזי לא ניתן להגיש תביעה אזרחית בגינה. ובקיצור, סעיף 4 קובע מניעה דיונית-סטטוטורית מוחלטת שנקבעה על ידי המחוקק." במקרה דנן, אכן מדובר בפרסומים אשר מהווים לשון הרע.

התוצאה היא כי דין התביעה להתקבל.

מכל המקובץ, הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪.

אני סבור שהמקרה שבפני מייצג תופעה חברתית ראויה לכל גינוי, של השתלחות ללא כל רסן ברשתות החברתיות ללא כל מחשבה מוקדמת וללא כל קשר לאמת.

אעיר כי כבר בתחילתם של ההליכים ולאחר הגשת כתב ההגנה בתיק, פנתה התובעת / המבקשת (להלן: "המבקשת") בבקשה לצוו מניעה.

למה אגב שוב מדובר בפעילות לבנות? מדוע עובדת העיריה מתייגת חברות בפוסט כאשר הארוע מאוד מצומצם בגלל מיגבלות הקורונה ובכך נותנת להן עדיפות מסוימת ? האם מרכז הצעירים שמר על תקנות הקורונה באותה תקופה ועל ההרחקה הנדרשת במבנה סגור? במשפט ההשתקה אי"ה נברר שאלות דומות לשאלות אלה ובמיוחד לפי עדות Tziki Avisar – ציקי אבישר ונברר האם ההתנהלות של מנהלת מחלקת הנוער בעיריה בעבר היתה תקינה במסגרת תחום אחריותה", וכן: "הפתיחה של הפוסט נראית די מתנצלת.. והיא אכן במקום – מדוע באמת יחידת נוער פותחת דף ומקיימת אירועים לילדים קטנים ולמשפחות שאינם נוער? מדוע המגמה הזו קיימת או מתרחבת בשנת 2015 ולאחר הפעילות הברוכה של "סרוגי מוצקין"? במשפט תביעת הדיבה ההשתקה של שירלי למפל כנגדי על סך רבע מליון שקלים, לאחר שתשמע העדות של גורם בכיר בעיריה באותה תקופה של..

דומה כי בהנתן שהתביעה מיתנהלת לפי חוק איסור לשון הרע, הנורמה המתאימה לבקשה מצויה בהוראת סעיף 21 לחוק זה המורה לאמור: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית המשפט, מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו פירסום ברבים של הליכי בית המשפט – לרבות כתבי טענות כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות פסק דין כל עוד אינו חלוט – במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט ואולם לא יאסור בית משפט ולא יעכב זמנית את פירסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפירסום של כתב אישום, תביעה או פסק דין, אם היתנגד לכך הנפגע; העובר על איסור לפי סעיף זה, דינו – מאסר ששה חדשים או קנס 5000 לירות.

המבקשת לא עמדה על כל שוני בין הליך זה לבין הליכים אחרים המתנהלים לפי חוק איסור לשון הרע, ובכלל זה בהם מעורבים אישי ציבור, באופן המצדיק להורות על איסור פירסום ומקל וחומר שהיא לא הוכיחה נסיבות חריגות כאלה כמצוות הדין.

...

לא שוכנעתי כי מתן הצו המבוקש הינו צודק ונכון ומצאתי כי היעתרות לבקשה הינה בבחינת פגיעה מעבר לנדרש בזכות המשיב, מה עוד שמתעורר ספק רב באשר לנחיצות הצו בהתחשב בכך שהמבקשת עצמה בבקשתה הבהירה כי לעת עתה המשיב נמנע מלהוסיף ולפרסם (ראו: סעיף 27 לבקשה).

חרף דברים אלו, אפנה לאמור בפתח הכרעתי והוא כי מוטב לו למשיב להמעיט בפרסומים שליליים כנגד המבקשת ובכלל זה ליתן את הכבוד הראוי להליך המשפטי המתנהל בינו למבקשת, אך אין בכך כדי לשנות ממסקנתי המשפטית בזיקה לכל האמור לעיל.

סיכומו של דבר, הבקשה למתן צו מניעה זמני ו/או איסור פרסום – נדחית.

הלכה היא, בעיניין הגנת אמת הפירסום, כי עצימות הראיות להוכחת ההגנה, צריכה להיות בהלימה עם חומרת הפרסומים המהוים לשון הרע.

כאמור, מהראיות שהונחו לפני עולה כי מידע בעיניין זה הגיע לידי הנתבע, הרבה אחרי פירסום לשון הרע על ידו, ואף לאחר הגשת כתב ההגנה מטעמו בהליך זה, ר' סעיפים 26-27 לתצהירו.

...

שנית, אני סבורה כי לפרסום התנצלות בשלב זה לא תהיה כל אפקטיביות לטובתו של התובע, אלא להיפך.

לקראת סיום אציין כי במהלך ניהול התיק הוצעו על ידי בית המשפט הצעות שונות, כאשר בסופו של דבר, בפסק הדין החלטתי לקבל את התביעה, לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים וכן עיינתי שוב בכל החומר בתיק, כאשר בכל שלב, בית המשפט ציין כי הוא פתוח לשכנוע, וכך הוא אכן הדבר.

סוף דבר אני מורה על קבלת התביעה הנתבע יפצה את התובע בגין פרסומי לשון הרע נגדו, בסך כולל של 45,000 ₪.

הגנת "אמת דברתי" – סעיף 14 לחוק קובע כי – "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום ענין צבורי; הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." הנתבע טוען כטענה הגנה עיקרית כי כל הפרסומים מדויקים, חוסים תחת הגנת "אמת בפירסום" ומוסיף כי יש בפרסומים עניין צבורי.

ולמה הכוונה? ניקח לדוגמה את הפרסומים בהם הנתבע כינה את התובעים "מושחתים". בכתב ההגנה המקורי הוא טען שהפירסום חוסה תחת הגנת "אמת דברתי" היות שהתובעים אכן "מושחתים" בשל שעשו מעשה X, אלא שלאחר יותר משנתיים, בכתב ההגנה המתוקן, הוא שינה את עמדתו או הוסיף לה, וטען כי "השחיתות" באה לידי ביטוי במעשה Y (בין אם בנוסף על X ובין אם "במקומו").

למעלה מן הצורך, נוסיף עוד כמה מילים לגבי החלופות השונות של סעיף 15 שאליהן מפנה הנתבע (ורק אעיר, כי בכתב ההגנה המתוקן מעלה הנתבע טענות לגבי תחולתם של סעיפי משנה רבים מתוך סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, ולעומת זאת – בכתב ההגנה המקורי, הנתבע טען כי עומדת לו ההגנה רק מכוח סעיפים 15(3), 15(5) ו-15(10)).

עד כאן הדיון בחוק איסור לשון הרע, שהיה החיקוק העקרי אשר בבסיס התביעה, בבסיס ההגנה, ואשר לגביו הוגשו עיקר הראיות והתקיימו דיוני ההוכחות.

...

לכן, לא אוכל לומר שהוכח שניתן ליישם סעיף זה בתביעה הנוכחית (וראו למסקנה דומה את ת"א (מחוזי ת"א) 31777-07-12 כהן נ' אזולאי, פסקה 23 (30.3.2015) ואת ת"א (שלום חי') 49160-12-10 גואטה נ' ביטון, פסקה 25 (9.8.2015)).

לגבי סעיף 3 – לא שוכנעתי שהוכחו יסודותיו של סעיף זה שכן לא בהכרח ניתן לראות בפרסומים ככאלו שנועדו "להכביד" על העסק של התובעים באופן שאליו מתייחס סעיף זה. בכל אופן, ואף אם היו מתקיימות העוולות לפי סעיפים 2 או 3, הרי שיש טעם של ממש בטענת ההגנה לגבי משמעותו של סעיף 12.

נוכח כל האמור מעלה במצטבר, אין צורך לדון בהוראות פקודת הנזיקין, במיוחד במקרה בו ההפניה היא לעוולות הסל, כגון עוולת הפרת החובה החקוקה כאשר הוגשה גם תביעה פרטנית לגבי כל העוולות הפרטיקולריות.

כתב תשובה התובע הגיש כתב תשובה ומציין בו כי הנתבע מודה בכתב ההגנה כי הפרסומים אותם הפיץ מהוים לשון הרע וטוען טענת הגנה של אמת הפירסום.

לאחר הורדת דבר לשון הרע בע"פ שלא הוכח כי הוא מהוה פירסום, מדובר על 17 פרסומים ובתמצות להלן: · התובע התעסק עם אשת הנתבע, אישה נשואה בהתנהגות רשלנית, לא מוסרית ולא אנושית.

ובענייננו, הנתבע בחר להמשיך ולפרסם לשון הרע כנגד התובע גם לאחר הגשת כתב התביעה ואף הגדיל לעשות כאשר שלח מכתב אל מנהלת ביה"ס בו לומדת נכדתו של התובע.

...

על כן אני נעתר למבוקש בכתב התביעה, מקבל את התביעה כולה ופוסק כדלקמן: ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לפרסם ולהפיץ על התובע כל דבר המהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק.

הנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין פרסומי לשון הרע.

הנתבע ישלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 150,000 ₪.