הנאשמת, גב' ליטל רון (להלן – הנאשמת) ביקשה להשפט בשל הודעת תשלום קנס שנרשמה לה בגין עבירה של השלכת פסולת.
לדבריו (ע' 1, ש' 11):
"הם עושים סיורים מדי יום ואחרי שהם מנקים את האיזור אם יש משהו הם מעדכנים אותנו. הולכים ובודקים. הגענו בעקבות הפניה ומצאנו את הערימה. צילמנו. יש פרטי משליך. נתנו דו"ח בהתאם לנהלים".
הוא העיד כי ערך את הדו"ח שסומן ת/1, לו מצורפות שמונה תמונות המתעדות, מרחוק ומקרוב, קרטונים שהושלכו במקום, לרבות נייר בו רשומים פרטיה של הנאשמת, המלמד לכאורה כי תכולת הקרטון נימסרה לנאשמת.
דיון והכרעה
סעיף 10(ה) לחוק העזר (כפי שמופיע באתר האנטרנט של עריית הוד השרון) קובע:
"לא יזרוק אדם, לא ישליך, לא ישאיר, לא ישים, לא יניח ולא ירשה למי שפועל מטעמו לזרוק, להשליך, לשים, להשאיר או להניח אשפה, פסולת בנין, זבל, נייר, ארגז, ריהוט או חפץ אחר או אשפת צמחים על קרקע, בין פרטית ובין ציבורית, אלא בהסכמת המפקח בכתב ובהתאם להוראותיו".
"מפקח" מוגדר בחוק העזר כ"אדם שראש העיריה מינהו בכתב למפקח לענין חוק עזר זה, כולו או מקצתו".
...
אכן, אין חולק שהקרטון שנמצא ברחוב היה שייך לנאשמת, אך בעובדה שנמצא מושלך ברחוב אין כדי ללמד, כמסקנה יחידה מתבקשת, שהנאשמת היא זו שהשליכה את הקרטון.
לנוכח כל האמור לעיל, אני מוצא כי הנאשמת עמדה בנטל להפריך את "חזקת האשמה" גם במאזן ההסתברויות הנדרש, קל וחומר כשהציגה הסבר חלופי לראיות הנסיבתיות נגדה, המקים ספק סביר, ומכאן שיש לזכותה מחמת הספק.
סיכומו של דבר
אני מזכה את הנאשמת מחמת הספק מהעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.