תמצית טיעוני המבקשים היא, כי התקשרו עם המשיבה בהסכמים הנ"ל, כשלאחרונה הודיעה המשיבה על ביטולם של הסכמים אלה, שלא בזכות ושלא כדין, ולהם חשש מבוסס, כי המשיבה עשתה כן על מנת לעשות עסקה במקרקעין מול צד ג' שהוא.
כן טוענת המשיבה לשהוי בהגשת הבקשה, אשר הוגשה רק לאחר שבוצעו על ידה פעולות הנילוות לביטול החוזים, עליהן ידעו המבקשים מראש.
לבסוף טוענת המשיבה כי החוזים בהיותם חוזים משולבים, תוך שעיסקת מיגרש 224 מהוה בטוחה לעיסקת הקומבינאציה וככל שזו בטלה, בטלה גם רעותה, הכוללים מתן שירותים אישיים, בוטלו עובדתית ומשפטית, וממילא אינם ניתנים לאכיפה.
לאור האמור ומבלי לקבוע כמובן מסמרות, נראה כי בהחלט יש בידי המבקשים עילת תביעה סבירה וסכוי, שאין לבטלו כלל ועיקר לזכיה בה, זאת משקיים לדעתי ספק לכאורה, לפחות בשלב זה, האם אכן הפרו המבקשים את ההסכם שבין הצדדים כמפורט לעיל ועל רקע אופי יחסיהם, או שמא בוצע האמור על ידם בתום לב ובהתאם להרשאה שקבלו (או לפחות סברו שקבלו).
...
לאור האמור, מתקבלת הבקשה לסעד זמני.
המשיבה תשלם הוצאות המבקשים בגין הליך זה בסך של 10,000 ₪.
לנוכח מערכת היחסים הממושכת בין הצדדים ועל רקע הנקודה אליה הגיעו עד כה, כמו גם העובדה שמדובר בעסקה "נדיבה וטובה לשני הצדדים" (כדברי בנה של המשיבה, מר עודד לביא בעמ' 17 ש' 9-12), סבורני, שאכן יש טעם רב אם ימצאו את הדרך להניח את משקעי ההליך מאחור, ולנהל שיח מחודש בינהם, בין ישירות ובין בדרך אלטרנטיבית, דבר שיהיה בו ללא ספק משום ברכה לשניהם.
