בפרק הסיכום של כתב הסיכומים מטעם הנתבעים שילבו הם את האמירה הבאה: "נראה כי דרך המלך בתובענה זו היא, לבטל את ההסכם בהסכמה, התובעים יקבלו את אשר שילמו, תוך הגדרת מנגנון לפצוי הדדי מתאים לצדדים".
דיון והכרעה
ד.1 סעד האכיפה
הזכות לתבוע סעד של אכיפה מעוגנת במסגרת סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות" או "החוק"), אשר קובע מהן התרופות העיקריות להן זכאי הנפגע מהפרת חוזה:
"הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה"
תרופת האכיפה מוגדרת כתרופה שיפוטית הנתנת עקב הפרת חוזה, להבדיל מתרופות עצמיות דוגמאת ביטול חוזה.
אציין רק זאת, לא ברור כיצד ביטול ההסכם, בשלב זה, הנו "דרך המלך"; סעיף 8 לחוק החוזים תרופות קובע, כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה". בעניינינו, לא בוטל ההסכם – לא בתוך זמן סביר ולא בכלל, לא נשלחה הודעת ביטול ומשך למעלה משנה מודיעים הנתבעים פעם אחר פעם כי מעוניינים הם באכיפתו.
...
לאור כל האמור לעיל, יתרת התמורה שעל התובעים לשלם עבור השלמת תמורת הנכס עומדת על סך של 470,832 ₪.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לקבל את תביעת התובעים לאכיפה – תביעה עליה למעשה לא חלקו הצדדים.
לאחר ששקלתי את כלל טענות הצדדים לעניין הוצאות ההליך, לרבות הוצאותיהם הריאליות של התובעים מחד, וכלל טענות הנתבעים מאידך, אני מורה לנתבעים לשלם לתובעים את הוצאות ההליך סך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.