בישיבת הדיון המוקדם מיום 4.12.17, הודיעה הנתבעת 1 כי היא שוקלת לפנות לממונה על חוק עבודת נשים, לקבלת היתר רטרואקטיבי לפיטורי התובעת.
ביום 25.4.18 ניתנה החלטת הממונה על חוק עבודת נשים, היא המשיבה בעירעור המאוחד, לפיה לא הותרו פיטורי התובעת (נספח נ/15 לתצהיר הנתבעת 1), מן הנימוקים הבאים:
"22. בבחינת כלל הנסיבות בתיק, גם אם תיתקבל טענת קבלן כוח האדם, כי דבר הריונה של העובדת הגיע לידיעתו לראשונה כשלושה שבועות לאחר סיום העסקתה, וכי אישור ההיריון היתקבל בחודש מאי 2017, ככל שהיה סבור כי הנו מעסיקה של העובדת, היה עליו לפנות לקבלת היתר לפיטוריה במועד זה (חודש מאי 2017) לכל המאוחר, ואין הצדקה למתן היתר בדיעבד, כאשר הבקשה מוגשת בעיכוב של שבעה חודשים לכל הפחות.
גם לשיטתה של התובעת, היא הודיעה לנתבעת 1 על ההיריון לאחר שקבלה את הודעת הפיטורים, ואף בהחלטת הממונה לפי חוק עבודת נשים נקבע כי הפיטורים אינם קשורים להיריון (ראו, בין היתר, סעיף 30 להחלטה).
...
הנתבעת 1 הייתה רשאית להעסיק עובדים עד ליום 7.4.17, לאחר שהגישה ערעור על ההחלטה והערעור נדחה (נספחים נ/4, נ/5 לתצהיר הנתבעת 1).
התביעה לפיצוי בגין הליכי הפיטורים נדחית.
התובעת לא טענה, אף לא הוכיחה, כי נגרם לה נזק ומשכך התביעה בהקשר זה נדחית.
סיכום
התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שהנתבעת 2 תשלם לתובעת את התשלומים הבאים:
פיצוי חלף שכר בתקופה המוגנת בסך 17,986 ₪.