הודאה והרשעה בעבירת מעשי פזיזות ורשלנות שגרמו למוות

על פי הודאתו הורשע המבקש בבצוע העבירות הבאות: מעשי פזיזות ורשלנות [לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)]; הכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו [לפי סעיף 275 לחוק העונשין]; נהיגה בקלות ראש [לפי סעיף 62 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה)]; מספר מקרים של אי ציות לאות שניתן על ידי שוטר במדים [לפי סעיף 62(8) לפקודת התעבורה]; עקיפה כשהדרך לא פנויה [לפי תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, בצרוף סעיף 58 לפקודת התעבורה]; נהיגה בזמן פסילה [לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה]; תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו [לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין]; הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו [לפי סעיף 275 לחוק העונשין] והעלבת עובד ציבור [לפי סעיף 288 לחוק העונשין].

הבקשה לעיכוב ביצוע והערעור בבקשה לעיכוב ביצוע ובערעור עומד המבקש - באמצעות בא כוחו, עוה"ד א' ליכט - על נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות: על היותו אב לשבעה ילדים; על היות בנו בן האחד-עשר מפגר הזקוק לטפול צמוד ועל העובדה כי בנו בן השנה וחצי סובל משיתוק מוחין וזקוק לטפול צמוד אף הוא; על כך שאם חמשת ילדיו הראשונים נפטרה זה לא מכבר ממחלה קשה; על מצבו הכלכלי הקשה; ועל השלכות ריצוי עונש המאסר על משפחתו בהיותו "בסיס למשפחה". בערעורו טוען המבקש כי נסיבותיו האישיות והשלכות ריצוי עונש המאסר על משפחתו צריכות להטיות את הכף לעבר הקלת העונש שהושת עליו.

כן טוען המבקש כי העבירות אותן ביצע אינן במדרג הגבוה מבחינת חומרתן וכי הוא לא גרם לפגיעה בנפש.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובהודעת הערעור שהגיש המבקש ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, באופן שיעוכב ריצוי עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש.

יישומם של השיקולים הנזכרים לעיל בנסיבות המקרה דנן מביא למסקנה כי המקרה שלפניי נופל בגדרם של אותם מקרים חריגים בהם יש להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר.

אשר על כן, אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על ידו.

כתב האישום המתוקן והסדר הטיעון הנאשם, יליד 1978, הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א)(4) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

כתב האישום המקורי ייחס לנאשם עבירה של גרם מוות ברשלנות אך בהתאם להסדר הטיעון תוקן כתב האישום הן מבחינה עובדתית והן מבחינת סעיף החיקוק.

...

על הנאשם הושתו חמישה חודשי מאסר על תנאי בנוסף לחיובו בביצוע 400 שעות של"צ. פסק הדין עליו הסתמך התובע בעתירתו למאסר בפועל בדרך של עבודות שירות בעניין לינקולן עוסק בעבירה של חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק שהיא עבירת תוצאה המחייבת קשר סיבתי בין מעשה או מחדל רשלניים לתוצאת החבלה, וזאת בשונה מהעבירה מושא הרשעת הנאשם בתיק זה. אני קובעת שמתחם העונש ההולם בגין האירוע מושא האישום נע בין מאסר מותנה לבין מספר חודשי מאסר בפועל שניתן לרצות בעבודות שירות וכן ענישה נלווית.

בשל כל אלו אני סבורה שיש להציב את הנאשם ברף הנמוך של מתחם העונש ההולם.

אדגיש כי הפיצוי נפסק בהליך פלילי כשברקע לגזר הדין "סרגל" הסכומים הנפסקים במסגרת ענישה בסוג הליך זה. על תכלית הפיצוי נכתב בע"פ 6452/09 קאסם עלי נ' מדינת ישראל (22.7.10) בפסקה 9 כי: "הפיצוי האמור הינו בעל רכיב אזרחי דומיננטי אך הוא מושפע מסביבתו הפלילית ומהנורמות המאפיינות אותה, ולפיכך הוא בעל מספר תכליות שונות, ביניהן: מתן סעד מידי לנפגע העבירה, מבלי שייאלץ להמתין לסיום ההליכים האזרחיים בעניינו ולעיתים אף יחסך ממנו, אם יסתפק בסכום הפיצוי, המפגש המחודש עם העבריין שפגע בו במסגרת הליכים אזרחיים; הכרה חברתית בסבלו של הנפגע; העלאת מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי, כחלק מהמגמה לשלבו בהליך הפלילי ולהכיר בזכויותיו במסגרת הליך זה ואף יסוד של היטהרות לעבריין עצמו, שחיובו בפיצוי לטובת הנפגע עשוי לתרום לשיקומו" ראו הפסיקה המאוזכרת באותו ענין וכן ע"פ 4770/14 אגייב נ' מדינת ישראל (5.11.15) והפסיקה המאוזכרת גם שם. סוף דבר אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירה בה הורשע או עבירת עוון או פשע לפי פקודת בטיחות בעבודה והתקנות על פיה.

מבוא הנאשם הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן (להלן: "כתב האישום") בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, עבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א)+(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 ועבירה של נהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח תקפה לפי סעיף 2(א+ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל-1970.

בית המשפט העליון עמד בע"פ 205/19 לברוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.6.2020), פסקה 9 על חומרתה של עבירה זו במסגרת עבירות האלימות: "חומרתה הרבה של עבירת החבלה בכוונה מחמירה בה הורשע המערער, ופגיעתה הקשה בערכים המוגנים של הגנה על שלום הציבור ובטחונו, הביאו את המחוקק לקבוע בגינה עונש מאסר ממושך, שני בחומרתו רק לעבירת הרצח". בעניינינו בסופו של המרדף הנאשם כזכור גרם לרכבו להיתדרדר אל עבר השוטר שדלק אחריו והיה בעקבותיו, וזאת בניסיון לפגוע בו בכוונה למנוע את מעצרו או את עיכובו.

בע"פ 7097/15 אלעסם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.08.2016) דחה בית המשפט העליון את עירעורו של נאשם בעל עבר פלילי מכביד שהורשע לאחר הליך הוכחות בעבירות של מעשי פזיזות ורשלנות, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר, איומים, בריחה ממשמורת חוקית, נהיגה בשיכרות, נהיגה בזמן פסילה והסתייעות ברכב לבצוע פשע והותיר על כנו עונש של 50 חודשי מאסר הכולל הפעלה של מאסר על תנאי מתוכם 20 חודשים ממנו לריצוי במצטבר.

הנאשם ניסה לפגוע עם הרכב בשוטרים ובפקחים שרצו בכביש לעברו ובהמשך לכך, חלק מהשוטרים במקום ירו לעבר הרכב ואחד הכדורים פגע בראשו של אחד מחבריו ששהה עמו ברכב ולבסוף גרם למותו.

...

סבורני כי מתחם העונש ההולם צריך לנוע בין 18 ל – 36 חודשי מאסר.

הגם שכך, סבורני כאמור כי דווקא השילוב שבין העבירות הוא שמחמיר את נסיבות כל אחת מן העבירות שעבר הנאשם.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר.

הנאשם 1 הורשע בשתי עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 בחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ובעבירות נוספות.

הנאשמים 2 ו-3 הורשעו בעבירות של מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א)(5) לחוק, ובעבירות נוספות.

רביעית, ולגופו של עניין, באשר לטענה לחשש ממשי למשוא פנים בשל החשיפה לטענות הצדדים במסגרת הליך הגישור, הרי שההחלטה ניתנה על פי הילכת זיסמן, אשר כאמור לעיל עוגנה בהמשך בסעיף 22 לנוהל הנשיאה, שם נקבע כי במקרים בהם גיבשו הצדדים במסגרת הליך הגישור הסדר טיעון, ככלל יוותר הדיון לפני אותו המותב, אשר יקבל את הודאת הנאשם, יכריע את דינו, ישמע את הטיעונים לעונש ויגזור את הדין.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שוכנעתי כי יש לדחות את בקשת נפגעי העבירה לעיון חוזר, וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, נפגעי העבירה, בני משפחת המנוח, אינם בגדר "בעל דין" כנדרש בחוק.

במקרה הנוכחי לא התקיימה אף אחת מהעילות: לא חל שום שינוי נסיבות מאז ניתנה ההחלטה, ואף לא שוכנעתי כי נפלה טעות בהחלטה.

בנסיבות אלה, אני דוחה את הבקשה לעיון חוזר.

הנאשם 1 (להלן: הנאשם) הורשע בהתאם להודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בבצוע העבירות הבאות: גרימת מוות ברשלנות (שתי עבירות), לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); החזקת חומר מאושר והחסנתו, לפי סעיף 19(א) ביחד עם סעיף 5 לחוק חֹמרי נפץ, תשי"ד-1954; היתר רעלים, לפי סעיפים 15(ב)(1) ו-15(ב)(6) ביחד עם סעיף 3 לחוק החֹמרים המסוכנים, תשנ"ג-1993; ניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיף 14(א)(1) לחוק רשוי עסקים, תשכ"ח-1968.

הנאשמים 3-2 הורשעו בעבירות של מעשי פזיזות ורשלנות, החזקת חומר מאושר ואחסנתו, אך לא באחריות לגרימת המוות.

...

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (סעיף 40 יג'), ובהתייחס לכך שבמקרה זה הנאשם גרם למותם של שני בני אדם ברשלנותו, ובשים לב לכך שהורשע בשני אישומים (אשר נקבע בגינם מתחם אחד), אני קובע כי מתחם העונש ההולם הוא החל מ-12 חודשי מאסר ועד ל-36 חודשי מאסר בפועל.

לעניין הפיצוי – הנאשם הסכים כי יוטל עליו פיצוי ברף המקסימאלי למשפחות המנוחים ולנוכח נזקיהם העצומים של בני המשפחות, יש לקבוע כך. באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש לגזור על הנאשם עונש בחלקו הנמוך של מתחם העונש, לצד מאסר על תנאי ופיצוי ברף המקסימלי למשפחות המנוחים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים המפורטים להלן: 13 חודשי מאסר בפועל.