ההשפעה של דחיית ירושה על הבטחת הכנסה מביטוח לאומי

לפנינו תביעת התובע, במסגרתה הוא מלין כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי מיום 14.6.2016, לפיה נדחתה תביעתו לגימלת הבטחת הכנסה בשל אי שתוף פעולה, בהתאם לסעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן: "חוק הבטחת הכנסה").

" בהחלטה קבע הנשיא, בין היתר, כדלקמן: "כפי שנאמר לב"כ התובע נכון היה למסור את המסמכים כדי להסיר את הספיקות בשים לב בין היתר לאמור בצו הירושה ולנוכח העובדה שהתובע התגורר בנכס . לנוכח זאת נכון לבחון בשלב המקדמי את טענת הנתבע לפיה נוכח סעיף 19 היה מקום לדחיית התביעה כשטיעון זה עומד לכשעצמו .ככל שתידחה טענה זו יהיה מקום לבחון אף השאלה הנוספת באשר לזכויותיו של התובע בנכס באלרם והשפעתן על זכותו להבטחת הכנסה." הנשיא הורה לתובע להגיש את תצהיריו, והתיק נקבע להוכחות.

בעוד שסעיף 19 לחוק קובע חובות גילוי ומסירה שעל המבוטח בגימלת הבטחת הכנסה למלא על פי דרישת המוסד לביטוח לאומי, הרי שסעיף 20 לחוק מטיל עליו חובה אקטיבית להודיע למוסד על כל שינוי בהכנסותיו או שינוי אחר העשוי להשפיע על זכאותו לגימלה או על שיעורה.

...

] נוכח האמור, התובע לא הוכיח את טענותיו ולא המציא את המסמכים הדרושים, ועל כן אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל התביעה נדחית.

משנדחית התביעה בשל אי שיתוף פעולה כאמור, ובהעדר מסמכים וכפועל יוצא בחינה פרטנית של הנתבע לגבי זכויותיו של התובע בנכס, ברי כי לא ניתן לדון בשאלה אם קיימת לתובע הכנסה מנכס.

הפלוגתות בתיק, כפי שנוסחו על ידי הצדדים: האם כדין נדחתה התביעה של התובע לפי סעיף 19(ב) לחוק, האם יש לתובעת זכויות בנכס במקרקעין אשר משפיעות על הזכאות שלו לתשלום הגימלה.

סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה קובע כי: "(א) לצורך קביעת הזכאות לגמלה או המשך תשלומה, חייב התובע גימלה או המקבל גימלה, לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי -

התובע לא המציא לבית הדין את צו הירושה על הנכס.

עוד יצויין כי כבר בתחילת הדיון הציעה ב"כ הנתבע לתובע להסתפק בכך שהתובע יביא צילומים של הנכס המשפחתי ברמאללה, לצורך שליחתו לשמאי, וכי המוסד ייחס לו רק את חלקו בירושה (מבלי לדחות את התביעה על אי שתוף פעולה).

בנסיבות אלו, צדק הנתבע כאשר שלל מהתובע את גמלת הבטחת הכנסה בשל חוסר שתוף פעולה, כאשר לא מן הנמנע כי גם לו היה משתף פעולה כנדרש, הייתה נשללת ממנו הזכאות להבטחת הכנסה, בשל הנכסים אותם הסתיר (או לחלופין היה שולל את קצבתה של האם , אם יתברר שיש לה נכסים והכנסה רעיונית).לאור זאת – התביעה נדחית (ולפיכך אין צורך להמשיך ולדון בפלוגתות הנוספות שבתיק).

...

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל - דין התביעה להידחות.

אלא שבענייננו, לאור הסתירות המהותיות בעדות התובע, ולאור החשש כי הסתיר במכוון את הנכס ברמאללה על מנת שלא יוודע חלקו בנכס (דבר אשר ייתכן ויש בו כדי לשלול את זכאותו להבטחת הכנסה), ואף שמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי – הגענו למסקנה כי יש לחייב את התובע בהוצאות, ולו גם חלקיות.

זאת במיוחד לאור העובדה שהוצע לו גם בתחילת הדיון וגם בסופו לבדוק את הנכס ואת חלקו, בו על מנת לשקול את תביעתו לגופה (או למחוק את התביעה ולשתף פעולה מכאן ולהבא) אך התובע סירב לעשות כן. לאור זאת, התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך של 1,000 ₪, תוך 30 יום.

ביום 09.06.14 קיבל הודעה מהנתבע (נספח א' לכתב התביעה), בו הודיע לו האחרון, כי תביעתו להבטחת הכנסה מיום 31.12.2009 נדחתה בשל העובדה שלא שלח צו קיום צוואה.

בנוסף, התבקש להבהיר מדוע לא דיווח על הירושה לכאורה שקבל מאמו, המנוחה רות הראל ז"ל – חנות בעיר ברחוב פראנצויז 14 בתל אביב, הידועה כחלקה 33 בגוש 7051 (להלן – "הנכס").

לאחר מכן היתה השתלשלות העניינים כדלקמן: ביום 21.04.16 צרף התובע צו קיום צוואה מיום 19.04.15 ונסח טאבו לפיו הוא אינו רשום כבעלים של הנכס; בתגובה לכך, ביום 30.05.16 הודיע הנתבע, כי לאחר בדיקת המסמכים הנ"ל, אין שינוי בעמדתו ושב ודרש את המסמכים שנדרשו מהתובע בעבר במסגרת מכתבי הדחייה השונים שעניינם "מידע בדבר העיקול שקיים על הנכס וכל מידע נוסף המבהיר את מצבו ואת גובה החוב העדכני לעירייה". עוד ציין, כי ככל שמסמכים אלה יומצאו לו, "ישקול המוסד לביטוח לאומי את עמדתו מחדש". בעקבות תגובת התובע להודעה זו, הודיע הנתבע בהודעתו לתיק בית הדין מיום 05.07.16, כי הוא עומד על קבלת כל המסמכים שנדרשו בעבר וטען, כי התובע הסתיר שבפרק הזמן שחלף, הגיש בקשה לצוו קיום צוואה (נספח ד' לתגובת הנתבע).

הנתבע טען כי התובע עשה דין לעצמו ובחר להציג מסמכים מסוימים בלבד, תוך הסתרת מסמכים אחרים (סעיף 5 לסיכומים); התובע היתעלם ממכתביו הרבים של הנתבע אליו, למרות שבחקירתו הודה כי קיבל אותם; מתעודת עובד הציבור שהוגשה לתיק, עולה כי חוב הארנונה עומד על סך 37,315 ₪ בלבד, ולא על 400,000 ₪, כנטען ע"י התובע; התובע פעל בנגוד לחובות המוטלות עליו בסעיפים 19 ו- 20 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 (להלן – החוק) שכן לא מסר את המסמכים שנידרש למסור ואף לא גילה כי חל שינוי במצבו המשפחתי והכנסותיו, או על כל שינוי שיש בו כדי להשפיע את זכותו לגימלה או על שיעורה; התובע הגיש סיכומי תשובה וטען כי הנתבע לא היתמודד עם חוות הדעת שלו עצמו; היתעלם מהאמור בנסח הטאבו, לפיו הבעלות המלאה על המקרקעין היא של צד ג', כשלתובע "אין כל יד ורגל בזכויות בנכס וזאת עוד במכר משנת 1967 ובירושה משנת 1972..." (סעיף 2(ב) לסיכומי התשובה); הנתבע היתעלם מכך שהתובע המציא כל שהיה לאל ידו להמציא; במועדים הרלוואנטיים, החוב של הורי התובע עמד על 400,000 ₪.

הראציונאל העומד בבסיס החוק הוא כי מי שמחזיק ברשותו נכס שיכול להניב לו הכנסה, אינו יכול להנות מגימלת הבטחת הכנסה כמבוטח חסר כל. במקרה דנן, וכאמור לעיל, לא נסתרה טענתו של התובע, כי לא חל שינוי כלשהוא במצבו הכלכלי, באופן שהיה בו כדי לשלול ממנו את הגימלה.

...

נחה דעתי כי התובע המציא לנתבע את אותם מסמכים שהיו ברשותו בזמן אמת, הגם שבאיחור, ובוודאי שהמציא כל מסמך רלוונטי במהלך ניהול ההליך המשפטי.

אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת ואני מורה לנתבע לשלם לתובע גמלת הבטחת הכנסה למן היום בו זו הופסקה.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 4,000 ₪.

לטענת הנתבע הגימלה ממשרד האוצר היא "הכנסה" לפי סעיף 2 לפקודת מס הכנסה ועל כן משפיעה על חישוב הזכאות להבטחת הכנסה.

טענת ההתיישנות עילת התביעה היא דחיית התביעה של התובעים לגימלת הבטחת הכנסה עקב הכנסות, מאחר שלעמדתם אין להביא בחשבון את הקצבה שהתובע מקבל לפי חוק הטבות לניצולי שואה.

סוגיה זו הועלתה בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 42845-01-12‏ שרה סטופניצקה נ' המוסד לביטוח לאומי (12.11.13, השופט אילן איטח) שם נאמר: המצב בו קיצבאות שונות של ניצולי שואה המשולמות להם בגין השואה מובאות בחשבון הכנסותיהם לצורך בחינת זכאותם לגימלאות שונות לפי החוק - ובכלל זה גמלת סיעוד, או לפי חוקים אחרים, כגון, חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980, עורר - בלשון המעטה - חוסר נחת שהביא בעקבותיו למספר מעשי חקיקה: הראשון, חקיקת חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), תשס"ו - 2006 (להלן – חוק נכסי הנספים).

...

לטענת הנתבע יש לדחות את התביעה עקב התיישנות, ככל שהיא נוגעת לעניין שיעור הבטחת הכנסה של בני הזוג.

לסיכום נוכח האמור לעיל, דין תביעת התובעים לגמלת הבטחת הכנסה להידחות.

אין לפרש את הוראות החוק באופן שמפלה בין ניצולי השואה, ובכך גורמת לפגיעה בזכותם לשוויון ולכבוד, ודאי כאשר על פני הדברים אין הצדקה או הנמקה ברורה להבחנה זו. נוכח האמור אנו סבורים כי יש לקבל את תביעת התובעים כך שאין לראות בגמלה שמקבל התובע במסגרת חוק הטבות לניצולי שואה "הכנסה" לצורך חוק הבטחת הכנסה.

_________________ __________________ גבריאל נבו, נציג עובדים צביה דגני, נציגת מעסיקים לסיכום: הוחלט בדעת הרוב של נציגי ציבור מר גבריאל נבו וגב' צביה דגני לקבל את תביעת התובעים לגמלת הבטחת הכנסה.

המבקשת מתקיימת מקיצבת שארים והשלמת הכנסה המשולמים על ידי המוסד לביטוח הלאומי.

בשלב זה יש לבחון האם קיימים גורמים חצוניים, אשר אינם תלויים בעותר ואשר השפיעו על שהוי בהגשת העתירה.

ובעניינינו, מצבה של העותרת, במיוחד בהתייחס לכך שהמדובר בחוב שלא היא עצמה צברה אלא "זכתה" בו בירושה, מצדיק היתערבות בשל התכלית הסוציאלית להגשמת האנטרס הצבורי הגלום בכך שפרט לא יאבד את רכושו ללא מיצוי כל ההליכים העומדים לרשותו.

אשר על כן, בהיתחשב בעקרונות השהוי האובייקטיבי והסובייקטיבי כמפורט בהחלטה זו, ומשאופי העתירה גופא איננו מצדיק דחייתה על הסף ללא דיון, אני מקבלת את הבקשה להארכת המועד, והמועד להגשת העתירה יוארך עד יום הגשתה בפועל.

...

העתירה הוגשה ביום 14.2.16, ומשכך טוענת המשיבה כי העתירה דנן הוגשה בשיהוי של כ- 3 שנים וכי עקרונות השיהוי מצדיקים את דחיית הבקשה להארכת מועד, וכפועל יוצא יש לדחות את העתירה.

אשר על כן, בהתחשב בעקרונות השיהוי האובייקטיבי והסובייקטיבי כמפורט בהחלטה זו, ומשאופי העתירה גופא איננו מצדיק דחייתה על הסף ללא דיון, אני מקבלת את הבקשה להארכת המועד, והמועד להגשת העתירה יוארך עד יום הגשתה בפועל.