ההבחנה בין נבחר ציבור לעובד ציבור: פרשנות משפטית

ב"כ המשיבים טען כי על אף שהמבקש משמש כחבר מועצת הערייה ונבחר ציבור, אין לראות בו "עובד מדינה" לצורך סעיף 69 לחסד"פ. בהקשר זה, נטען, כי סעיף 341 לפקודת העיריות מבחין בין נבחרי ציבור ברשות המקומית לבין הפקידים ועובדי הערייה ובהתאם להנחיה מס' 4.3021 – "קובלנה פלילית על עובדי מדינה" (להלן: "ההנחיה") מצוין מפורשות, כי נבחרי ציבור ברשויות מקומיות אינם בגדר עובדי מדינה.

סעיף 69 לחסד"פ קובע: "לא תוגש קובלנה לפי סימן זה על עובד המדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה." סעיף 342 לפקודת העיריות, קובע: "הוראות סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 יחולו על פקידי ערייה ועובדיה כאילו הם עובדי המדינה." סעיף 342, אינו מחיל את הוראות סעיף 69 לחסד"פ על נבחרי הציבור באופן ישיר .

יצוין כי בית המשפט העליון קבע כעשר שנים לאחר מכן, כי לא ניתן להחיל את סעיף 69 באמצעות סעיף 18 ובעקבות כך החוק תוקן (ראה ע"פ 10857/08 אבו סוכון נ' מדינת ישראל ( 20.8.09)) וסעיף 18 לפקודת בתי משפט השלום הוחלף בסעיף 69 לחסד"פ. חשיבות האמור בעיניינו של אופיר כהן, הוא לגבי פרשנות סיפא הסעיף כנוסחו דאז: "סעיף 18 ... יחול על פקידי הערייה ועובדיה כאילו הם עובדי מדינה" – סיפא שנותרה זהה גם אחרי תיקון החוק והחלפת סעיף 18 של פקודת בתי משפט השלום בסעיף 69 לחסד"פ. בית המשפט המחוזי בעיניינו של אופיר כהן דן בשאלה, האם החובה לקבל אישור יועמ"ש חלה גם לגבי נבחרי ציבור ברשות המקומית וכך הוא פסק: "סעיף 342 אומר כי:

...

(להחלטה דומה ראה גם ק"פ 21950-10-12 תום לביא נ' רון חולדאי (2.5.13)) משכך, אני קובעת כי סעיף 69 לחסד"פ, אשר הוחל על פקידי העיריה ועובדיה (סעיף 342 לפקודת העיריות) אינו חל על נבחרי ציבור ברשות המקומית.

על כן, אני קובעת כי לא היה צורך בקבלת הסכמת היועמ"ש בטרם הגשת הקובלנה.

הבקשה נדחית.

מפסיקת בית-המשפט העליון עולה, כי השאלה האם הרשעה בעבירה מסוימת תיחשב כעבירה שיש עימה קלון בדין משמעתי תלויה במספר נסיבות ובהן, בין היתר, מהות המשרה שממלא עובד המדינה כמו גם דרגתו, עיינו, למשל, בעיניין אור, שם בעמ' 191: "... ייתכן כי עבירה שנעברה בנסיבות מסוימות על-ידי עובד המדינה תיחשב כעבירה שיש עימה קלון, אף אם עבירה בנסיבות דומות לא תיחשב כעבירה שיש עימה קלון לצורך פסילה מכהונה של נבחר ציבור.

לעניין זה יש הבדל בין עובד בכיר, הממונה על עובדים רבים ואמור לשמש דוגמה להם ולציבור, לבין עובד זוטר.

וכן שם, בעמ' 192: "... בית המשפט משמש פה לאדם הסביר. בשמו של האדם הסביר הוא קובע את דרכי ההיתנהגות הראויה ואת ערכי המוסר המחייבים. "אינני רואה כל פגם בכך" אמר השופט לנדוי, "שבקבעו רמות היתנהגות תוך כדי מלאכת הפרשנות המשפטית, ממלא בית המשפט גם תפקיד מחנך" (בג"צ 436/66[3], בעמ' 566).

...

באשר לסעיף 17(3) של החוק טען התובע, שנסיבות המקרה מצביעות על התנהגות בלתי הולמת של המערערת, וזאת תוך כדי מילוי תפקידה, ונוכח כל האמור ביקש לדחות את טענותיו של הסנגור.

בשים לב לכל המפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה יש לקבל את ערעור המערערת על גזר הדין, לבטל את אמצעי המשמעת של פיטורים ופסילת המערערת משירות המדינה (לרבות משרד החינוך) למשך שנתיים, ולתקן את גזר הדין של בית הדין כפי שאורה להלן.

לסיכום: אני דוחה את הערעור על הכרעת הדין כך שהרשעת המערערת בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3) ו-17(6) של החוק – בעינה עומדת.

אני מקבל את הערעור על גזר הדין, ובמקום אמצעי המשמעת שקבע בית הדין, יבואו אמצעי המשמעת הבאים: (1) נזיפה חמורה.

כמו כן, טוענת, כי מדובר בפירסום ביקורת לגיטימית על עובד ציבור.

לטענתה, יש להבחין בין ביטויים המתייחסים לאיש ציבור לבין כאלה שאינם מופנים לאיש ציבור.

כך, נבחרים נתבעים בודדים ע"י התובע או בא כוחו, אשר עיון בכלל התגובות שנעשו לפירסום מסוים מעלה כי אין הבדל בין אלו שנבחרו כנתבעים לאלו שלא, ומהוים "תמרור אזהרה באשר למניעי התובע". לבסוף, לדברי האגודה, ביקורת בוטה, גידופים וקללות אינם לשון הרע.

בעיניין ניידלי נקבע לעניין שתוף פרסומים ברשתות החברתיות, כי : "יש מקום לאמץ את הפרשנות... לפיה יש להבחין בין פעולת השתוף לבין סימון הלייק (או סימוני "תחושה" דומים) ולקבוע כי רק הראשונה עולה כדי פירסום כמובנו בחוק איסור לשון הרע.

כך, בפסיקה שלאחר מכן התייחסו בתי המשפט לדברים שנקבעו שם, באומרם כי קיימים סוגי התבטאויות אשר גם אם לא מכבדים את אומרם, הם אינם בהכרח מהוים לשון הרע או מקימים עילה משפטית, ועל כן ניתן לסווגם כזוטי דברים.

...

סבורני כי הצדק עמו גם בעניין זה. בעניין רמי מור מתייחס בית המשפט להגנה זו וקובע כי "שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באינטרנט... השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפרסום באינטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ "נבלע בהמון"; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות.

סוף דבר נוכח האמור, דין התובענה להידחות.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסכום של 400 ₪ ושכ"ט עו"ד הנתבע בסכום של 5,500 ₪.

עמד על כך בית המשפט העליון עוד בבג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ"ד יא 856, 861 (1957), באומרו: "לא הרי הליך פלילי כהרי דיון משמעתי. התביעה הפלילית נועדה לקבוע אם הנאשם עבר על החוק ואם הוא ראוי כי יטילו עליו את העונש הקבוע בחוק, ואילו הדיון המשמעתי לא נועד להעניש את ה'עבריין', כי אם לקבוע, בראש ובראשונה, אם הוא עודנו ראוי לאמון אשר רחשו לו השלטונות והציבור לפני שנמתח עליו קו של חשד. לשון אחרת: הדיון המשמעתי אין מהותו פלילית, כי אם אזרחית, ואין תכלית ענישה, כי אם הגנה [...]. התביעה הפלילית מוגשת בשם היועץ המשפטי לממשלה, והדיון המשמעתי – בשם נציב שירות המנגנון. סדרי הדיון ודיני הראיות שונים בשני סוגי המשפט, ולא הרי זה כהרי זה גם מבחינת שיעור ההוכחות הדרוש לחיוב [...], ומבחינת הדרך הננקטת לשקילת ערכן של ההוכחות." דברים יסודיים אלה של כב' מ"מ הנשיא חשין לא נס ליחם גם לא בחלוף עשרות השנים מאז נכתבו.

בעיניין זה יש להבחין בין "פירסום" ובין "פירסומת". כך, למשל, בסעיף ההגדרות בחוק העונשין מצויה הגדרה למונח "פירסם" (סעיף 34כד לחוק), לפיה הדרישה העיקרית בפירסום הנה לחשיפה של ה"ציבור" לדברים שבעל-פה או שאינם בעל-פה. גם המונח "ציבור" זכה לפרשנות.

זו זוכה למחלוקות בנוגע לשאלת גבולותיה הראויים (לדיון ראו בע"פ 8618/19 מדינת ישראל נ' מילר, פסקה 14 לפסק הדין של כב' המשנה לנשיאה, כתוארו אז, פוגלמן והאסמכתאות הרבות שם (פורסם במאגרים; 2022); מרדכי קרמניצר "האם חסרי עבירות אנחנו" משפטים יג 159 (1983); מרים גור-אריה "הפרת אמונים מצד עובדי הציבור ונבחריו – האם עבירה פלילית?" פלילים ח 253 (1999); דבורה חן "עבירת מירמה והפרת אמונים – מתי תתפוגג העמימות?" ספר מצא 597 (2015)).

...

הוא קבע כי "הוועדה הנכבדה שקלה כראוי את מכלול נסיבות המקרה, התרשמה ישירות מהעדויות ומחומר הראיות, והמלצתה לעניין הרשעת הנקבל במיוחס לו בכתב הקובלנה – מקובלת עליי. גם ההמלצה לעניין אמצעי המשמעת – התלית הרישיון למשך שנה אחת – נראית לי שקולה והולמת, בנסיבות המקרה והשלכותיו על בריאות הציבור" (עמוד 3 להחלטה; נספח 1 לערעור).

מסקנתי היא שיש לזכות את ד"ר רוזנטל מהאישום בסעיף 41(4) לפקודת הרופאים.

נראה לי כי על רקע זה יש להחזיר לוועדה את הדיון בכל הנוגע באמצעי המשמעת המתאים.

התוצאה דין הערעור להתקבל באופן חלקי.

אף הגברת ההגנה על חופש הביטוי, שעה שעסקינן בפירסום שעניינו פעילות ציבורית של איש ציבור, אין פירושה "כי שמו הטוב של איש הציבור הוא הפקר. נהפוך הוא, לאיש הציבור עלולה להגרם פגיעה חמורה יותר כתוצאה מהכפשת שמו הטוב, שכן כוחו שאוב מהערכת הציבור וממעמדו בקרב הציבור. שמו הטוב של איש הציבור הוא הנכס החשוב לו ביותר" (ע"א דיין, עמוד 452; וראו גם: עניין נודלמן, פסקות 14, 32, 74; גנאים, קרמניצר ושנור, עמוד 134).

האחרונים לא בחרו להכנס "למטבח" הפוליטי, לא נטלו על עצמם סיכון בנוגע לשמם הטוב בשל עצם היותם עובדי ומשרתי ציבור, ולעיתים ידיהם כבולות או מוגבלות ביכולתם להגיב על הפירסום ואין להם נגישות מוגברת לאמצעי התיקשורת כפי שיש לנבחרי ציבור (על הבחנה זו בין נבחרי ציבור לבין עובדי ציבור ראו בג"ץ 1983/17 נפתלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 18 לפסק דינו של השופט מ' מזוז ופסק דינו של השופט י' דנציגר (27.4.2017), שנסב על חופש המחאה בסמוך למעונם הפרטי של אנשי ציבור; כן ראו רע"פ 4743/20 לייבל נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (21.7.2022) בנושא של הגנת הפרטיות).

...

אין בידי לקבל את הטענה שהשאלות לא היו ברורות דיין משום שלא הובהר טיב ההיכרות המוקדמת שאליו הן מתייחסות.

עם זאת, לביצוע המהיר של התיקון עשויה להיות משמעות בבחינה כוללת של הגנת "עיתונאות אחראית". סוף דבר פסק דינו של בית המשפט המחוזי מצמצם לטעמי את הגנת "העיתונאות האחראית" אשר מצאה לה מקום משכן בסעיף 15(2) לחוק.

בהינתן המבחנים הנוגעים להתנהלות המפרסם ולפרסום עצמו, אני סבור כי עומדת למבקשים הגנה זו. אשר על כן, לו דעתי תישמע, הערעור יתקבל ובנסיבות העניין כל צד ישא בהוצאותיו.