ההבחנה בין מהירות מותרת למהירות סבירה

על פי עובדות כתב האישום, התאונה כמתואר נגרמה בשל רשלנותו של הנאשם אשר נהג בקלות ראש לא נתן דעתו לדרך, לא הבחין כלל במנוח שחצה לפניו, על אף העובדה כי ניתן היה להבחין בו ולמנוע את התאונה, נסע במהירות 90.5 קמ"ש במקום בו המהירות המרבית המותרת הנה 70 קמ"ש, וכן נסע כברת דרך בנתיב השמאלי על אף איסור לנהוג באוטובוס בנתיב שמאלי.

בע"פ 1323/12 רך חסן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) (13.05.13) קבע ביהמ"ש העליון לעניין מדיניות הענישה, כי יש להבחין בין "מיתחם העונש ההולם" לבין "טווח הענישה הנהוג": " ... עוד אבקש לחדד כי אין לטעות ולזהות בין מיתחם העונש ההולם לבין טווח הענישה הנהוג. מדובר ב"יצורים שונים" .

למעשה רשלנותו של הנאשם מתבטאת בכך שלא הבחין כלל במנוח שעה שעל פי תואי הכביש ושדה הראייה שלפניו, הוברר כי יכול היה באופן סביר להבחין במנוח ולמנוע את התאונה, או לחילופין למנוע את התוצאה הקטלנית שלה.

...

לסיכום טוען ב"כ המאשימה כי רף הענישה לה עתרה המאשימה במסגרת הסדר הטיעון, משולב היטב עם העקרונות המנחים בתיקון 113 לחוק העונשין התשל"ז-1997.

כללים מנחים באשר לענישה הראויה, בעבירה בה קופחו חיי אדם בשל רשלנות, נקבעו ע"י כבוד השופט נ. הנדל בפס"ד בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (להלן: פס"ד אלמוג"): "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". בהתאם לכלל הראשון בפס"ד אלמוג, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות גזירת עונש חמור, הכולל פסילה בפועל לתקופה הולמת ומאסר בפועל, כאשר הנסיבות האישיות נדחות בפני האינטרס הציבורי וערך קדושת החיים, הן בשל אופי העבירה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמטיביים: ברע"פ 2955/12 פלונית נ' מדינת ישראל , [פורסם בנבו] קבעה כב' השופטת מ. נאור, כי: "לצד בחינת נסיבותיה של המבקשת, יש לזכור כי השיקולים המתווים את שיקול דעתם של בתי משפט בעת קביעת העונש הראוי לעבירות תנועה בעלות תוצאות קטלניות, אינם מתמקדים רק בנאשם. על בית המשפט לשקול מערכת שיקולים רחבה יותר, הכוללת גם את בחינת תוצאות התאונה והאינטרס החברתי שבענישה". בהתאם לכלל השלישי בפס"ד אלמוג, בחנתי את נסיבות התאונה שתוארו בעובדות כתב האישום והגעתי למסקנה כי התאונה ארעה עקב רשלנות בדרגה שאינה גבוהה מצדו של הנאשם.

לאחר ששמעתי את הצדדים, שקלתי את האינטרס הציבורי במניעת ת"ד לצד עקרון קדושת החיים, נתתי דעתי לתוצאות התאונה המחרידות המתבטאות באבדן חייו של המנוח עלי מוקדאק ז"ל, אדם צעיר בן 43 במותו, אשר משפחתו חבריו ומכריו כואבים מאד את לכתו בטרם עת, התחשבתי בעבר התעבורתי של הנאשם, מצאתי כי הסדר הטיעון בין הצדדים במקרה זה ראוי, ולפיכך בכוונתי לאמצו.

אני מורה על סיווג הפסילה בהתאם לגזר הדין כך ש: ב- 12 חודשים הראשונים מתוך 28 חודשי הפסילה כאמור, יהא הנאשם פסול מנהיגה בכל כלי הרכב.

בתוך שטחים בנויים מאוכלסים ובקטעי דרך שבתים בנויים וצידם ותנועת הולכי רגל מצויה בהם; בדרך שאינה פנויה; ברע"פ 6338/99 בוחניק נ' מדינת ישראל (25.10.1999) היתייחס בית המשפט העליון לסוגיה של התרשלות בשל נהיגה במהירות בלתי סבירה בנסיבות העניין, באומרו את הדברים הבאים: "נהיגה במהירות סבירה היא מושכלת יסוד של כל אוחז הגה. המהירות הסבירה אינה ניתנת להגדרה כמותית מראש (להבדיל מהמהירות המרבית המותרת), המהירות הסבירה נגזרת, בין היתר, מתנאי השטח, תנאי הראות, מזג האוויר וכו'. לא דומה המהירות הסבירה ביום גשום למהירות הסבירה ביום בהיר, ולא דומה המהירות הסבירה בדרך עקלקלה למהירות הסבירה בדרך הישר". וראו גם את האמור בע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, (13.07.03) (להלן: עניין שטרייזנט") מפי כב' הש' חשין: "מהירות הנסיעה בכלי רכב חייבת להיות סבירה: לתאום את הנסיבות, את תנאי הדרך ואת התנועה בה. המהירות הסבירה אינה ניתנת לכימות מראש (להבדיל מן המהירות המרבית המותרת) ונגזרת היא, בין השאר, מתנאי השטח, מתנאי הראות, ממזג האויר וכו'. אין דומה המהירות הסבירה ביום גשום למהירות הסבירה ביום בהיר; אין דומה המהירות הסבירה בדרך עקלקלה למהירות הסבירה בדרך ישרה; ואין דומה המהירות הסבירה בדרך שאין בה מעבר חצייה למהירות הסבירה בדרך שעליה מעבר חצייה לשימושם של הולכי רגל...

...

" המסקנה העולה היא כי אין במחדל, ככל שקיים, כדי להשפיע על קביעותיי.

סוף דבר בנסיבות התיק שלפניי: אין חולק כי המנוח נפגע על ידי רכבו של הנאשם עת חצה את הכביש שלא במעבר חציה.

בפרשה שבפני שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע העבירה המיוחסת לו. לאור האמור, הריני מרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום - גרימת מוות ברשלנות - בניגוד לסעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א- 1961.

בית המשפט קמא אימץ את גרסת בוחן התנועה, לפיה במצב בו היה נוהג המערער במהירות 50 קמ"ש היה נעצר רכבו במרחק של 12.31 מ' לפני מקום הפגיעה ולפיכך קבע כי התאונה היתה נמנעת עד מהירות של 61.7 קמ"ש. הינה, ככל שהפער בין המהירות המותרת לכאורה, לבין המהירות בה התאונה בלתי נמנעת הוא 11.7 קמ"ש, הרי שאין זה סביר כי נהג שנוהג במהירות זו ייחשב כרשלן, וזאת כאשר מדובר בכביש בן 3 נתיבים ובו נתיב האצה נוסף מימין, כאשר בקירבת מקום, בעת התאונה, הותרה מהירות של 70 קמ"ש. יש לייחס למנוח רשלנות תורמת שביטויה באופן בו חצה את הכביש, ובכך יש כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין אופן נהיגתו של המערער לאחריותו לתאונה ותוצאותיה.

ברע"פ 6338/99 בוחניק נ' מדינת ישראל (25.10.1999) היתייחס בית המשפט העליון לסוגיה של התרשלות בשל נהיגה במהירות בלתי סבירה בנסיבות העניין, באומרו את הדברים הבאים: "נהיגה במהירות סבירה היא מושכלת יסוד של כל אוחז הגה. המהירות הסבירה אינה ניתנת להגדרה כמותית מראש (להבדיל מהמהירות המרבית המותרת), המהירות הסבירה נגזרת, בין היתר, מתנאי השטח, תנאי הראות, מזג האוויר וכו'. לא דומה המהירות הסבירה ביום גשום למהירות הסבירה ביום בהיר, ולא דומה המהירות הסבירה בדרך עקלקלה למהירות הסבירה בדרך הישר". וראו גם את האמור בע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, נז(5) 506 (2003) (להלן: עניין שטרייזנט"): "הסדר החברתי ושיטת המשפט מניחים כי השכל הישר ידריך נהגים בנהיגתם לצפייה אימתי צפויה סכנה לעוברי דרך, וכך, משיעמדו על קיומה של סכנה ינקטו הנהגים אמצעי זהירות מוגברים במקום שתנאי הדרך מחייבים כי כך יעשו". בית המשפט קמא קבע כי חרף העובדה שניתן היה להבחין במנוח ולהספיק לבלום, המערער לא בלם את רכבו על אף שעמד לרשותו שדה ראיה מספיק.

...

אף אנו סבורים כי מידת התרשלותו של המערער, שנהג במהירות מופרזת בהתקרבו לצומת, עקף מימין שני כלי רכב שהאטו נסיעתם משהבחינו במנוח חוצה את הכביש, ולא נתן דעתו לסיכון שבנהיגתו זו. בית משפט קמא עמד על חומרת העבירה שביצע המערער ותוצאתה הקטלנית ועל נסיבותיו האישיות של המערער כעולה אף מתסקיר שרות המבחן, שהוא כפי שציין בית המשפט בגדר המלצה בלבד.

אף בעונש הפסילה לא מצאנו לנכון להתערב.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור על שני חלקיו.

תקנה 51 קובעת חובה לנהוג במהירות סבירה התואמת את תנאי הדרך אף אם היא נמוכה מזו המותרת: "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהיתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב". תקנה 64 (ה) לתקנות התעבורה קובעת כי רכב המתקרב או ניכנס לצומת או דרך שבו התנועה מוסדרת על ידי רמזור, לא ייכנס לצומת אלא לאחר שהופיע בו אור ירוק.

יכול והתובע כאמור כבר היה בנסיעה עת המופע של הרמזור היה ירוק ונתן גז כדי "לתפוס" את הרמזור הצהוב לפני שיתחלף לאדום שעדיין מאפשר לו נסיעה כשהוא ברצף נסיעה אולם ברי כי אין זו היתנהגות מותרת ועמדתי על ההבחנה בין הדברים.

...

ודוק; המבחן הוא מבחן הסתברותי, עת הרף הנדרש אינו כבמשפט הפלילי, כאשר לכך יש להוסיף כי בדיון סיפרה שנחקרה במשטרה ולא אמרו מי אשם בתאונה וביקשה שיפתחו "מצלמת רמזור" ואמרו להם שאין להם "איך להוכיח שני רמזורים לא פועלים באותו זמן" (עמ' 2, ש' 7-9) עת אם ישנו תיק משטרה כי אז גם נגבו העדויות בסמוך לתאונה והיא לא צירפה והלכה היא, כי הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובא העד או הוצג המסמך, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

הלכה זו יסודה בניסיון החיים ובשכל הישר: "הרוצה לשכנע בטענותיו, וישנן ראיות העשויות לסייע בכך – יופיעו הראיות מיד" (ראו לעניין זה רע"א 7933/15 פישר נ' מילוא תמיר (13.12.15) בפסקה ח') – אני קובעת כי מרבית האחריות לתאונה מוטלת עליה.

סך הכל תשלם הנתבעת לתובע סך של 3375 ש"ח ₪ תוך 30 יום מהיום.

התאונה, ומותו של המנוח נגרמו בשל נהיגתו בקלות דעת של הנאשם אשר התבטאה בכך שנהג כשהוא שיכור, במהירות בלתי סבירה לתנאי הדרך, לא הבחין ברוכב האופניים הנוסע בנתיב נסיעתו, למרות שיכול וצריך היה להבחין בו, תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התאונה ותוצאותיה.

עם זאת, יש לזכור כי גם פרק זמן של דקות ספורות ואף פחות מכך, הנו קריטי לצורך הצלת חייו של נפגע, ויכול להוות את ההבדל בין חיים למוות.

ת"פ (י-ם) 13887-10-18 מדינת ישראל נ' חוליו דה לה דוארדיה, הנאשם הורשע בעבירות של המתה בקלות דעת, הפקרה לאחר פגיעה, נהיגה בשיכרות, אי ציות לרמזור אדום ונהיגה מעל המהירות המותרת.

...

אני גוזר על הנאשם עונש מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים והתנאי הוא  שלא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו, עבירה של הפקרה לאחר הפגיעה ויורשע בגינה.

אני גוזר על הנאשם עונש מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים והתנאי הוא  שלא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו, עבירה של גרימת מוות ברשלנות או עבירה של נהיגה בזמן פסילה ויורשע בגינה.

אני גוזר על הנאשם פיצוי כספי לבני משפחת המנוח בסך של 40,000 ₪ על פי החלוקה הבאה: 10,000 ₪ לכל אחד מילדי המנוח.