ההבדל בין מצג שווא רשלני לבין תרמית מכוונת

קדמי הגישה תצהיר מטעם הועדה המחוזית, הן בעתירה שהוגשה על ידי החברה להגנת הטבע, הן בהליך זה. בתצהיריה, בולטת הסתמכותה על מצגי היזמים, ובפרט על מצגיו של האדריכל מטעמם, מר עדן בר. בתצהיר שהוגש במסגרת עתירת החברה להגנת הטבע (נספח כו לתצהירו של מר אברהם שקד), ציינה קדמי: "נפגשתי מספר פעמים עם האדריל המתכנן אשר הציג בפני את נספח הבינוי שהוא נספח 22 לתובענה. לא הייתי ערה אז לכל ההבדלים בין נספח 19 לתובענה לנספח 22 לתובענה. אין לי כל ספק, שאילו היו מציגים בפני כיום שני נספחי בינוי אלה הייתי פונה למתכנן המחוז וליו"ר הועדה ומתייעצת עימם האם עלי להחזיר את הנפסח לדיון בועדה המחוזית". הגם שפעולות הבדיקה והבקרה של הועדה המחוזית לקו בכשלים חמורים, ובלשון המעטה אינן חפות מהתרשלות בבצוע תפקידן של רשויות התיכנון, אין ספק, כי הגורם שהוטעה, קדמי, פעלה בהסתמך על המצגים המוטעים שהוצגו בפניה.

יסודותיה של העוולה דומים, במידת מה, ליסודות עילת התרמית, אלא שבמקרה של מצג שוא רשלני, אין צורך בכוונה להטעות, ואין הכרח שהנזק יהיה נזק ממון.

...

על יסוד המסקנה כי הופרה חובת הזהירות בכך שטופס 4 שהוגש לחברת החשמל לא נבדק ולו בדיקה בסיסית, יש לשלול גם את טענת חברת החשמל לפיה לא הופרה על ידיה חובה חקוקה.

נוכח כל האמור לעיל, נראה כי על היזמים – טל, חי, פינת החמד בע"מ (בפירוק) וטל חי בע"מ לשפות את הנתבעים שהתפשרו ב-50% מהתשלומים אשר, על פי הסכם הפשרה, שולמו ויושלמו על ידיהם לתובעים, ואילו על חברת החשמל לשפות את הנתבעים שהתפשרו בסך של 5% מהתשלומים האמורים.

לאור המסקנה כי טל וחי היו מבצעיהן בפועל של העוולות, ובפרט עוולת התרמית, אותה אין באפשרותו של תאגיד לבצע אלא באמצעות האורגנים שלו או שלוחיו, הרי שאין מקום לחלק את האחריות לשיפוי יתר הנתבעים בין טל, חי והחברות היזמיות, וראוי לכרוך את הקבוצה הכוללת של היזמים והחברות היזמיות לשיפוי יתר הנתבעים יחד ולחוד.

באותו עניין נקבע בערכאת העירעור כי אין להטיל על הנתבעת אחריות בעילה של fraudulent misrepresentation (הצגת מצג שוא במירמה) או conversion (גזל/ גניבה), אך התיק הוחזר לערכאה הדיונית כדי לבחון את אפשרות לפסיקת פיצויים מכוח עילה שלא קיימת בישראל – IIED - Intentional Infliction of Emotional Disstress (גרימת מצוקה נפשית במכוון).

פרופ' שיפמן היתייחס במאמריו לאפשרות להטיל אחריות בגין מצג שוא רשלני לגבי יכולת להרות, ובעניין זה כתב כי "אין צריך לומר שהטלת אחריות נזיקית בגין מצג-שוא מכוח עוולת הרשלנות מעוררת שאלות קשות של מדיניות משפטית, אך גם אם מקבלים עקרונית הרחבת אחריות נזיקית בגין מצגי-שוא רשלניים, ניתן להבחין בין יחסים אקראיים ומזדמנים ליחסים קבועים וממושכים ולהסיק קיומה של חובת זהירות רק במקרה האחרון". פרופ' שיפמן הפנה בין היתר לפסק דין שניתן בארה"ב ועסק במקרה שבו גבר אמר לאשה לפני קיום יחסי מין שהוא עקר והאשה הרתה ממנו ונאלצה להפיל את העובר.

תקנת הציבור בישראל, תביעות בגין תרמית או מצג שוא רשלני לגבי יכולת להרות לפני קיום יחסי מין נדחו, על פי רוב, מן הטעם שלא הוכחה התשתית העובדתית הנדרשת.

...

כמו-כן אני קובע כי במעשיה פעלה הנתבעת שהיא אמו של הקטין גם לצורך הגנה על עניין אישי כשר שלה – שהתובע יכיר בבנם המשותף, יפגש עמו וישתתף בהוצאות הכרוכות בגידולו.

לאור כל האמור לעיל, התביעה בגין פגיעה בפרטיות נדחית.

לסיכום התביעה שהגיש התובע נגד הנתבעת נדחית במלואה.

במילים אחרות, יש במצגי השוא ובתרמית של חדד מניעות אשר מאיינת את טענת הרשלנות ועימה טענה בדבר רשלנות תורמת מצידו של הבנק.

בית המשפט העליון היתייחס לחמשת היסודות שבסע' 56 לפקודת הנזיקין ולעוולת התרמית, וקבע שם גם בקשר ליסוד "היצג כוזב של עובדה" כי "בדיני הנזיקין בישראל גם אי גילוי, או גילוי חלקי, שנועד למעשה להסתיר חלקים מהותיים מן האמת – מהוה היצג כוזב לצורך קיום היסוד הראשון בעוולת התרמית. בפס"ד אפל היתייחסות ספציפית ל"השוואת מעשיו של מזיק-רמאי למעשיו של ניזוק-רשלן", ושם נקבע כי: "השוואת מעשיו של מזיק-רמאי למעשיו של ניזוק-רשלן, ו"האשמה המוסרית" הכרוכה באלו, מכוונת מאליה לתוצאה ה"נכונה והצודקת" שלפיה המזיק-הרמאי יהיה אחראי לפצוי בגין החלק המכריע בנזק שניגרם, אם לא בכולו, בבחינת: לא יצא חוטא נשכר.

" בפסק הדין אפל נקבע, בין היתר, "כי אף עיקרון האשם מוביל פה לאותה תוצאה, שהרי אין להשוות כאמור בין מי שלא מנע את הנזק ברשלנותו לבין מי שגרם לו במכוון" והפנה להיקש שניתן לערוך "בקשר להעלאת הגנת האשם התורם על ידי אדם, שמיוחסת לו עוולת הגזל": "ושוב בשולי הדברים אעיר כי ספק רב בעיניי אם בנסיבות המקרה הנידון תישמע בכלל מפי הגזלן טענה של אשם עצמי, המכוונת כלפי הנגזל. משל למה הדבר דומה: לטענתו של גנב כי הנגנב לא שמר כראוי על נכסיו ובכך איפשר לו את הגניבה ולכן יש להפחית מחובת תשלום הפיצויים. טענה מעין זאת יש לשלול מכוח הוראת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, ולחלופין, מכוח המבחן להפחתת פיצויים במסגרת הוראת סעיף 68 לפקודת הנזיקין." (ראו: ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362 (2001)).

לטענת חדד, ב"כ הבנק השכילה להבין שהמשך ניהול התביעות בכל תיקי שער אפרים עלול להסתיים בקביעת אשם תורם של הבנק בשיעור גבוה, ולכן עמלה ללא לאות להשגת הסדר עם מרבית הלווים שאושר בבג"ץ. לאור זאת טען חדד כי "השמטת שם הנתבע מרשימת התביעות שתימחקנה, שנעשתה כלל הנראה בשגגה, מן הראוי שתתוקן בדחיית תביעה זו". בהקשר זה נטען כי אין הבדל בין חדד לבין לווים נוספים עימם הגיע הבנק להסדר, ולכן יש לדחות גם את התביעה דנן.

...

לסיכום חדד חתם על הוראה מפורשת בכתב אשר ניתנה לבנק להעביר את כספי ההלוואה ישירות לחשבון הבנק של האגודה והסכום הועבר ביום 29/1/2001 לפי הערך של יום 30/1/2001 למחרת.

בית המשפט דחה את תביעתו של הלווה הנ"ל ופסק לטובת הבנק 30,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. שמחי הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מרכז בתיק ע"א 54716-05-11, חזר בו מהערעור והערעור נדחה תוך חיובו בהוצאות נוספות.

כן ראה פסקי הדין אשר ניתנו במסגרת ת.א. 222989/02 דגן נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ובת.א. 21454/03 אפטרוט נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ. בפסקי הדין קביעות שיש גם בהן על מנת לבסס את תוצאת פסק הדין בתיק זה. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה ע"ס 585,572 ₪ במלואה ומחייב את חדד לשלם לבנק סך של 30,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד וכן סך של 10,000 ₪ בגין הוצאות, שניהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

כללו של דבר, הנני קובע כי הנתבע, הגם שלא הטעיה בזדון או במתכוון את התובע, התרשל בשעה שהציג לתובע מצג שוא בגין יתרה שגויה בחשבון הכונס, הן בעל פה, במהלך הדיון ובעיקר, על פי האמור בתדפיס.

אשר למצג שוא רשלני – על התובע להוכיח קשר סיבתי בין מצג השוא לבין הנזק וכן עליו להוכיח שההסתמכות היא שגרמה לנזק (ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' מרדכי לויט , פ"ד נא (4) 591 (1997)).

במקרה של מצג שוא רשלני, נקבע בפסיקה כי מבחן הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק מגן על אינטרס ההסתמכות של הניזוק, אך אינו מאפשר פיצוי קיום בגין אובדן רווח שצפה הניזוק בהסתמך על מצג השוא (ע"א 4948/13 הרכבי נ' אבני (15.3.2015); להלן – עניין הרכבי).

ככלל, נקבע בפסיקה כי נפגע ממצג שוא רשלני זכאי לפצוי הסתמכות במסגרת הכלל של השבת המצב לקדמותו (ראו: רע"א 378/96 וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ, פ"ד נד (3) 247, 261 (2000) שם היה מדובר בתרמית ומצג שוא בדיני ניירות ערך).

בעיניין הרכבי נקבע כי יש להבחין בין פיצוי הסתמכות קלסי לפצוי בגין אבדן היזדמנות חלופית.

...

לא שוכנעתי כי התובע נקט בכל הפעולות הסבירות למצות את האפשרות לעשות לקבלת ההלוואה ולהקטין בכך את נזקו הנטען.

משלא עשה כן, ולמצער, לא הביא נתונים מספיקים שניתן היה על פי הם להעריך על דרך האומדן את הנזק שנגרם, אין מנוס, אלא לדחות את תביעתו.

סוף דבר, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 125,000 ₪, בנסיבות העניין, נוכח דחיית מרבית התביעה ומאידך, בשים לב להתרשלות הנתבע, לט מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.

דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים וחומר הראיות שהונח לפני מצאתי כי דין התביעה להיתקבל בחלקה לאחר שהוכח כי עו"ד רוסינסקי ייצג את שני הצדדים לעסקה והתרשל במילוי חובותיו כלפי התובעים וכי ההסכם לא בוטל אלא הופר ובהתאם לכך עליו לפצות את התובעים בגין ראשי הנזק שהוכחו והוכח הקשר הסיבתי בינם לבין רשלנותו, ובהמשך אפרט.

תרמית עד כה ניתחתי את חומר הראיות מן הזוית של עוולת הרשלנות בלבד, אשר די בהוכחת התקיימות יסודותיה כדי להביא לחיוב עו"ד רוסינסקי בפצוי התובעים כעתירתם, אך התובעים מייחסים לעו"ד רוסינסקי גם עוולות נוספות – מצג שוא ותרמית.

בע"א 614/84 **** ספיר נ' דוד אשד פ"ד מא(2) 225, 239 (9.4.1987) עמד בית המשפט על חמשת היסודות המבססים את עוולת התרמית, שהם: היצג כוזב של עובדה; העידר אמונה באמיתות ההיצג; כוונה שהתובע יוטעה על ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; הטעיית התובע ופעולתו על סמך טעותו; נזק ממון לתובע עקב פעולתו על סמך ההיצג.

מעיון בשני המסמכים עולה כי לא יכול להיות כימעט ספק – ודאי שלא ברמה הנדרשת להליך אזרחי אפילו לעניין קביעת תרמית – שגירסת רוסינסקי אינה המקור אלא מיסמך שעבר עיבוד, שכן המשפט שבו קיים ההבדל בין הגרסאות מודפס בה בגופן ובגודל שונים במידה ניכרת מן המשפט הראשון תוך שהכיתוב אף סוטה מעט מגבול העימוד הימני של כלל הפרוטוקול ותוך שינוי המרווח בין השורות.

...

אשר על כן, טענת אי הקטנת הזנק שהעלה עו"ד רוסינסקי נדחית.

סוף דבר מכל הנימוקים דלעיל אני מחייב עו"ד רוסינסקי לפצות את הנתבעים בגין הסכום ששילמו לנתבע 1 בסך 310,000 ₪, בגין הפיצוי המוסכם בסך 50,000 ₪ שמחדליו מנעו יכולת לגבותם, בגין הפסד דמי השכירות בסך 24,850 ₪ ובגין עגמת נפש בסך 40,000 ₪.

אשר על כן אני מחייב את עו"ד רוסינסקי לשלם לתובעים סכום כולל של 424,850 ₪ וכן את אגרת בית המשפט בסך 11,473 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה – 7.5.20, הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 42,500 ₪.