הדין החל על עובדים פלסטינים בחפירות ארכיאולוגיות ביהודה ושומרון

תמצית העובדות התובע, תושב הרשות הפלסטינית, הגיש כנגד הנתבעת תביעה לתשלום פצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין (לרבות הפרת הזכות לשימוע) וכן זכויות סוציאליות שונות מכוח עבודתו בנתבעת משך מעל לשלוש שנים.

הנתבעת, בכתב ההגנה, טענה כי התובע הועסק על ידה כ"עובד יומי" בחפירות ארכיאולוגיות.

אשר לדין החל על הצדדים, נטען בכתב ההגנה, כי על יסוד הפסיקה בפרשת מחיסן (ע"ע 48803-10-14 מחיסן ואח' נ' המנהל האזרחי לאיזור יהודה ושומרון (22.10.17)) יש לקבוע כי חל על העסקת התובע הדין הירדני, הגם שהנתבעת הודתה בכך שסוגיית הדין החל בנוגע לעובדים היומיים לא הוכרעה לגופה בפרשת מחיסן (סעיף 7 לכתב ההגנה).

השאלה שהתבררה בפרשת מחיסן לא הייתה מה הדין החל על פי מבחן מירב הזיקות שגובש בבג"צ גבעת זאב, אלא כלשונה של כב' הש' לאה גליקסמן : " האם למרות שהוסכם בין הצדדים על תחולת הדין הירדני, יש מקום שלא לכבד הסכמה זו, ולקבוע כי יש להחיל על המערערים את הדין הישראלי, או הוראות מסוימות של הדין הישראלי...". הינה כי כן, ההכרעה בעיניין מחיסן אינה חוסמת את דרכו של התובע לברר את שאלת זכאותו לגבי הדין החל, ואף נקבע במפורש בפרשת מחיסן כי בחינת תנאי העסקתם של עובדי קמ"ט ארכיאולוגיה עשויה הייתה להביא לתוצאה שונה.

...

מכוח הסכמה זו עוכב הדיון בבקשה, ועל כן לא ניתה החלטה גם בהליך זה. בסופו של דבר, ובין היתר, על רקע פסק הדין שניתן בבג"ץ עדאלה (בג"ץ 7016/16 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נ' שרת המשפטים ואח' (17.9.18) הנתבעת עמדה על הבקשה בכלל ההליכים.

למעלה מהדרוש, אף היה ניתן להגיע למסקנה שונה ולקבוע כי לא הובאה ראשית ראייה לשאלת הדין החל, אזי לטעמי מדובר במקרה בו מתקיימים "טעמים מיוחדים" לפטור את התובע מהפקדת ערובה.

בבג"ץ עדאלה נפסק, כי בצד הנחיה כללית בתקנה לחייב תובע זר בהפקדת ערובה מוקנה לבית הדין לעבודה "שיקול דעת רחב לפטור מהפקדת ערובה במקרה מתאים". לאור המפורט לעיל, שוכנעתי כי יהיה נכון וצודק שלא לחייב בערובה במקרה זה. למען לא תהא החלטתי חסרה, אבהיר, כי לא נעלמה מעיני החלטה אליה הפנתה הנתבעת, אשר ניתנה ביום 17.3.17 בתיק סע"ש (י-ם) 49428-02-16 חרפוש נ' מדינת ישראל (כב' הש' ברוינר ישרזדה).

עוד יש לציין כי באותו מקרה גם התבקש סעד של סילוק על הסף, ולעניין זה נקבע באותה החלטה כי "שאלת חלותו של הדין הישראלי על מעסיק ישראלי (בהנחה שיקבע כי אכן עסקינן במעסיק ישראלי- וזו כאמור המחלוקת העיקרית), נבחנת על פי מבחן מירב הזיקות. בחינה שכזו צריכה להעשות על בסיס עובדתי שלא ניתן לקבעו אלא מתוך שמיעת ראיות לגוף התביעה". קביעה זו מקובלת עליי במלואה, ומכוחה נובעת גם המסקנה שמקרה זה שלפניי אינו מצדיק חיוב בהפקדת ערובה.

המינהל האזרחי טען בכל הנוגע לדין החל כי אין תחולה באיזור יהודה ושומרון לדין ולמינהל של מדינת ישראל, ובאיזור ממשיך לחול הדין שהיה קיים בעת תפיסתו על ידי צה"ל בשנת 1967, בכפוף לשינויים שנעשו באמצעות תחיקת הבטחון; הגורם הריבוני באיזור אינו מדינת ישראל ומוסדותיה אלא מפקד כוחות צה"ל באיזור, שכוחו ניתן לו מכוח המשפט הבנלאומי ומכוח מינשר בדבר נטילת השילטון על ידי צה"ל (מספר 1) תשכ"ז – 1967, והוא אינו משמש כזרועה הארוכה של המדינה, שכן למינהל האזרחי הואצלו כלל הסמכויות האזרחיות של מפקד כוחות צה"ל באיזור, פרט לסמכות החקיקה הראשית.

האם יש להחיל על המערערים את הדין הישראלי ו/או הוראות ההסכמים וההסדרים החלים על עובדי מדינה מכוח כללי בררת הדין, כפי שהותוו בבג"צ גבעת זאב, או מכוח עקרונות המשפט המנהלי החלים על המינהל האזרחי, ובכלל זאת עיקרון השויון ו/או תקנת הציבור? הכרעה האם חל על המערערים במישרין הדין הישראלי וההסדרים החלים על עובדי מדינה? התשתית הנורמאטיבית: בהתאם לפסיקה עקבית של בית המשפט העליון, שטחי יהודה ושומרון (להלן – האיזור) נתונים תחת משטר של תפיסה לוחמתית.

לסיום פרק זה יש להדגיש, כפי שנפסק בעיניין גבעת זאב, כי: "..הכרעה במסגרת כללי בררת הדין לפיה על חוזה נתון שנכרת בשטחים המוחזקים או שאחד מצדדיו הוא תושב השטחים המוחזקים חל הדין הישראלי, אין בה, כשלעצמה, כדי להשפיע על מעמדם הריבוני של אותם השטחים". הפסיקה בנוגע לזכויותיהם של עובדים פלסטינאים שהועסקו על ידי המינהל האזרחי: שאלת זכויותיהם של עובדים פלסטינאים שהועסקו בגופים ישראליים שפעלו באיזור יהודה ושומרון וחבל עזה מכוח סמכותו של המפקד הצבאי, נדונה במספר הליכים בבית דין זה ובבית הדין האיזורי בירושלים.

לדברי מר קופשטיין בדיון לפנינו, יש עשרות עובדים יומיים פלסטינאים המועסקים בחפירות ארכיאולוגיות (ע' 3, ש' 17).

...

מהטעמים דלעיל מקובלת עלינו התוצאה אליה הגיעה חברתינו, השופטת לאה גליקסמן, כמפורט בסעיף 100 לחוות דעתה.

בכל הנוגע להנמקה של חברתי השופטת גליקסמן – דהיינו ביסוס התוצאה על אפליה והפרת עקרון השוויון – בהתחשב בכך שאין מחלוקת ביחס לתוצאה הסופית, אני סבור שאין צורך להכריע בנדון לכאן או לכאן, ומן הראוי להותיר את ההכרעה בנושא זה – אם ועד כמה שהדבר יידרש – לעתיד לבוא.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב, הערעור מתקבל, כמפורט להלן: המערערים זכאים לשכר מינימום על פי הוראות חוק שכר מינימום, לתקופה של שבע שנים שקדמה להגשת תביעתם ועד ליום 1.1.2008.

מה הדין החל על התובעים שהועסקו על ידי הנתבע (להלן גם – המנהל האזרחי) בעבודת חפירות ארכיאולוגיות באיזור יהודה ושומרון, והאם זכאים התובעים להשלמת שכר וזכויות – זו השאלה הדרושה הכרעה בהליך זה. פתח דבר התובעים, תושבי הכפר בורקה, בתחומי הרשות הפלסטינית, הגישו כל אחד תביעה כנגד הנתבע, ובה עתרו לתשלום הפרישי שכר מינימום, חלף הודעה מוקדמת, דמי הבראה, דמי חגים, הוצאות נסיעה, פדיון חופשה והפרשות לתגמולים.

...

לסיכום, בניגוד לטענת הנתבע, הרי שסוגיית העובדים היומיים במנהל האזרחי לא הוכרעה בפרשת מחיסן.

שנית, אין מחלוקת, כי בסופו של דבר בכתבי הוויתור ובתלושי השכר מופיע הסכום הכולל שנזכר בכתב ההגנה.

סוף דבר התביעות נדחות במלואן.

העובדה, כי מדובר בעובדים יומיים שאינם זוכים לקביעות אינה משנה ממסקנה זו. כאמור, מחדל זה הביא למחלוקת היסודית בין הצדדים, ואין להתעלם מכך.

פסק הדין ניתן במסגרת הליך מאוחד בעיניינם של המערערים, תושבי הכפר בורקה שבתחומי הרשות הפלסטינית, העוסק בתקופת עבודתם שהחלה בשנת 2011 אצל מעסיקתם - יחידת קצין מטה (קמ"ט) ארכיאולוגיה של המנהל האזרחי בשטחי יהודה ושומרון (להלן – המנהל).

המדינה טענה מנגד שהדין החל על המערערים הוא הדין הירדני ותחיקת הבטחון החלים באיזור יהודה ושומרון וכי הם אינם זכאים להפרשי שכר.

אולם, הרשמת לא קיבלה טענה זו והעדיפה לקבל את גרסת המנהל בעיניין – "אישורי העבודה שהוצאו לתובעים תקפים לאיזור יהודה ושומרון בלבד (יעקב בתצהיר סעיף 7). אמנם, בתצהירי התובעים כולם צוין, כי עבדו בהתנחלויות בלבד, ביישובים מצויים בשליטת ישראל. ברם, גרסה זו לא הוכחה... ציון שמות היישובים על אישורי העבודה נועד לצורך הגדרת מיקום החפירה, משלא ניתן לציין מיקום נקודה במפת השטח". על סמך האמור נקבע כי "מקום ביצוע עבודת התובעים ברובו המכריע היה בשטחי יהודה ושומרון מחוץ ליישובים היהודיים, גם אם בסמיכות אליהם". מעבר לכך עוד נקבע כי "גם אם חלק מהחפירות בוצעו בתחומי היישובים היהודיים, אין בכך להכריע את הכף. לא מדובר בעבודה ממנה היו אמורים להנות תושבי היישובים הללו, אלא מטרת העבודה היא הצלת העתיקות ושימור העתיקות באיזור יהודה ושומרון, ללא קשר לשאלה, האם מקום החפירה הוא בתחומו של יישוב זה או אחר, בסמיכות אליו, בשטח המתוכנן להרחבת היישוב, או בשטח פתוח.

כולם העידו בתצהיריהם כי הם הועסקו "בשטחי יהודה ושומרון אשר הנם תחת שילטון הריבונות הישראלית... בישובים שמצויים בשליטת ישראל, לצורך הרחבתם". יצוין כי הסיפא של עדותם זו אינה ברורה על פניה שכן לא ברור כיצד החפירות שביצעו המערערים במסגרת חפירות ארכיאולוגיות, נעשו לצורך הרחבתם של היישובים הישראליים באיזור (המובלעות).

...

לאור קביעותינו לעיל כי לא מצאנו להתערב באיזה מהקביעות העובדתיות שקבעה הרשמת, הרי שמסקנתה כי מירב הזיקות מצביע על חלות הדין הירדני, מעוגנת היטב בתשית הראייתית ואין להתערב בה. נזכיר כי באופן דומה נקבע בעניין מחיסן כי מירב הזיקות שם היה לדין הירדני.

המערערים לא הוכיחו כי נסיבות העסקתם מצדיקה מסקנה שונה ביחס לכל אחת מהזיקות ולפיכך אף לא לאור משקלן המצטבר.

סוף דבר הערעור נדחה.

רביעית, הנתבע טוען לתחולת דין זר אך לא מוכיח זאת, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". חמישית, עובדים פלסטינאים אחרים שעובדים כתף אל כתף עם התובעים (במישור אדומים בניקיון ואחזקה או כמנהלי אתרי החפירה) וכן עובדים פלסטינאים של רשות העתיקות זוכים לתנאי עבודה בהתאם לדין הישראלי.

בהתאם להלכה הפסוקה הדין החל על עובדי המינהל האזרחי המקומיים (תושבי האיזור) הנו הדין הירדני (ע"ע 48803-10-14 מחיסן ואח' נ' המינהל האזרחי לאיזור יהודה ושומרון (22.10.2017) (להלן: "עניין מחסין")).

כמו כן, ביחס לעובדי ארכיאולוגיה של המינהל האזרחי נפסק זה מכבר, באופן ספציפי, כי חל הדין הירדני (ע"ר 2840-05-20 סאמי צאלח – מדינת ישראל המינהל האזרחי לאיזור יהודה ושומרון קצין מטה ארכאולוגיה (23.8.20) (להלן: "עניין חג'י")).

לכל זאת, מתווספת הכרעת בית הדין הארצי בעיניין מחיסן שם נקבע כי רק בעינייני תשלום שכר מינימום יש להחריג את הדין החל על עובדים פלסטינאיים של המנהל האזרחי ולהחיל את הדין הישראלי דרך תקנת הציבור.

...

באשר לטענה לפיה התובעים קופחו לעומת עובדים אשר חל עליהם הדין הישראלים, מצאנו שדין טענה זו להידחות.

על יסוד טעמים אלו, סברנו כי אין מקום להרחיב מעבר לפסיקה שהותוותה בנושא ויש לדחות את התביעה.

התביעה נדחית בזאת.