הדברת זבובים: תביעת פיצויים של חקלאי

רקע עובדתי המשיבים, חקלאים המגדלים עצי פרי מסוגים שונים באיזור גוש חלב, הגישו את התביעה דנן נגד המבקשת, חברה שעיסוקה העקרי בייצור חומרי הדברה וריסוס למזיקים ולצמחים, לתשלום סך של 3,830,099 ₪ כפצוי בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם לעצי הפרי שבבעלותם על ידי זבוב הים התיכון (זבוב הפירות) בשל מעשים ומחדלים שהם מייחסים למבקשת.

...

אין בידי לקבל את הטענה, כי בחוות הדעת הועלו טענות אשר הן בבחינת הרחבת חזית אסורה, ועל כן יש למחוק את חוות הדעת מטעם זה או לחלופין למחוק בשל כך חלקים מחוות הדעת.

אשר על כן הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבים, יחד ולחוד, הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪.

התובעים תובעים פיצוי של 10,000 ₪ בגין מיטרד זה. אני סבורה כי יש מקום לפצוי מסוים, אולם מאחר שמדובר באירועים שפסקו לפני שנים רבות וספק אם התובעים היו מגישים תביעה בגינם, אילו זו הייתה טענתם היחידה, ייכלל פיצוי זה בפצוי הכולל שייפסק בגין יתר מיטרדי הרעש כפי שיפורט להן.

במישור העובדתי מציינים הנתבעים כי הנתבע העיד על קלטור שהוא מבצע כל יומיים על מנת למנוע ריח וזבובים (ע' 39 ש' 31-32) ועל העברת הזבל לבור המרוחק 250 מ' מהרפת וזאת לפי דרישות איכות הסביבה משנת 2006.

הנתבעים טוענים כי במושב חקלאי יש ריחות והתובעים לא הצליחו לקשר בין הריחות לבין הרפת של הנתבעים ואילו רצו להוכיח כי מדובר בריחות חריגים היה עליהם להביא ראיות והם לא עשו כן. בנוגע למזיקים טענו הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו קיומה של שלולית מים ואף השיבו כי לא הזמינו את המועצה לרסס (ע' 24 ש' 13-22) ובכך נימנעו מהקטנת הנזק.

...

בית המשפט נעתר לבקשה, אולם התובעים הודיעו בתחילת שמיעת הראיות כי אין צורך בעדותו (ע' 19 ש' 15).

לסיכום אם כן, התובעים לא הוכיחו קיומם של מפגעים תברואתיים ועל כן תביעתם ברכיבי תביעה אלה נדחית הן במישור הצווים שהתבקשו והן במישור הפיצויים.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי מצאתי כי התובעים זכאים לפיצוי בגין מטרדי הרעש בסכום כולל של 50,000 ₪.

עוד הוגש תצהיר מטעם הנאשם 1, אשר הוגש במסגרת אחד ההליכים האזרחיים (ת/55), בו מספר הנאשם 1, כי הוא נציגם ודוברם של בני השבט ועומד ברשות המאבק הצבורי בנוגע למקרקעין האמורים; כי נערכו מספר ניסיונות לפנות אותו ואת בני המשפחה מהמקרקעין; כי נתבע, ביחד עם בני מישפחה נוספים, תביעה כספית לפצוי בגין עלויות הפינויים השונים; כי הוא מוסמך לדבר בשם כל הנתבעים ולטפל בעניניהם.

כשהופנה לסרטון, בו נשמע מכנה שוטר בשם "פושע", השיב, כי אינו עבריין, "עשו אותו עבריין, עשו מכל זבוב פיל". ע.ה. 2, הנאשם 2, סיפר בחקירתו הראשית, כי אינו עובד, ומתגורר, לטענתו, במקרקעין נושא כתב האישום.

לדבריו, הוא נכה, היות שקבל מכות וגם ירו בו בקליע גומי בגב וברגליים, בנוסף סובל מחוסר זכרון, היות שרוסס מהאויר בחומר הדברה.

לטענת התביעה, הושכרו המקרקעין נושא כתב האישום למשפחות שונות לצורך עיבודים חקלאיים עד שנת 1998 ומשפחת הנאשמים החלה לפלוש למקום רק לאחר מועד זה. לטענת התביעה, המדובר במקרקעין שהופקעו, עוד בשנת 1953, לטובת המדינה וזהו הסטאטוס החוקי שלהם עד היום, כפי שעלה גם ממספר רב של החלטות שיפוטיות.

...

המדינה לא אצה להשתמש במנוף ההליכים הפליליים, אך בסופו של דבר – לא היה מנוס מכך.

מכאן גם, לא מצא בית המשפט טעם לדיון במקרים אחרים, שאינם קשורים למקרקעין אלה, כאשר המדינה הצהירה מראש, כי ההליך דנן הוא יחודי וכמעט ללא תקדים.

לאור כל האמור – מורה בית המשפט על הרשעת ארבעת הנאשמים בעובדות ובעבירות, כפי שפורטו בכתב האישום.

המדובר בעתירות שהגישו התובעת ואמה מחד והועדה המקומית מאידך, על החלטת וועדת הערר המחוזית מיום 9.10.2007, אשר ניתנה במסגרת עררים שהגישו הצדדים בקשר לתביעת הפיצויים שהגישו התובעת ואמה על פי סעיף 197 לחוק התיכנון והבנייה, אשר נדחתה ע"י הוועדה המקומית: במסגרת ערר 213/03 שהגישו התובעת ואמה, מונה שמאי מכריע אשר קבע כי ירידת הערך שנגרמה לחלקתה של התובעת בשל התכנית המפורטת, עומדת על 50,000$.

עוולת המיטרד ליחיד קבועה בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "מטרד ליחיד הוא כשאדם מיתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהיתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק" לחוות דעתו של השמאי מטעם התובעת, צורפה חוות דעתו של הנדסאי איכות הסביבה, מר צחי פרידמן (להלן: פרידמן), אשר קבע כי הגדלת הרפת של הנתבעים בנחלה 19, על קו הגבול בין חלקות 18 ו-19, תוך היתעלמות מהמלצות משרד החקלאות בדבר מרחקי המינימום הדרושים ממבנים חקלאיים ורפתות לבתי מגורים, תורמת באופן ישיר ליצירת מיגבלות בשימוש הקרקע של נחלה 18 ולפגיעה באיכות החיים של התובעת, בבית המגורים של התובעת בפרט, עקב חשיפה למטרדי ריח, זבובים ורעש.

על אופיו החקלאי של בית הלל, ניתן ללמוד אף מתכנית מאושרת ג/12997 שכותרתה: "בית הלל – ביתני אירוח" ואשר פורסמה בילקוט הפרסומים מיום 21.6.2004, הקובעת כך: "הוועדה המקומית רשאית לצמצם ע"פ שיקול דעתה את כמות היחידות המרבית למגרש ואף לסרב לתת היתר לחדרי אירוח במקרה של הווצרות מיטרד לשכנים ו/או במקרה של היתנגשות עם שימושים חקלאיים קיימים" וכמו כן "על מנת לא לפגוע בשימוש החקלאי הקיים או העתידי בשטחם החקלאי של השכנים לא ינתנו היתרי בניה לצורכי תיירות אלא לאחר שהוועדה המקומית תודיע לשכנים הגובלים בחלקה בה מבוקש ההיתר ותאפשר להם להגיש את היתנגדותם" (נספח ג' לתצהירו של טומי, סעיפים 3.1.1.

...

כתב ההגנה מטעם הנתבעים מס' 2-4 לטענת הנתבעים מס' 2-4, דין התביעה להידחות על הסף, בשל מספר טענות מקדמיות: ראשית, מחמת העדר עילה.

בחוות דעתו, קבע מפענח תצלומי האוויר מטעם התובעת, כי המרחק המינימלי בין בית התובעת לבין המחלבה הינו כ-48 מטרים (סעיף 5 לסיכום).

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הרי שדין הטענה למטרדים להידחות גם לגופה.

סיכום על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

המערערים העמידו את תביעתם על בסיס חוות דעת של שמאי, על סך של 359,018 ₪ (כולל פיצוי בגין שווי עיזים שמתו, שקום העידר, ירידה בתפוקת חלב, הוצאות שונות ועוגמת נפש).

על בסיס ניסיון של 30 שנה במשרד החקלאות ציינה הגב' פרוינד, שהיא מעולם לא נתקלה במקרה של גרעינים שיובאו לישראל שתכולת חומרי ההדברה שלהם הייתה גבוהה עד גרימת הרעלת בעלי חיים שאכלו מן התערובת שסופקה להם.

מר קרסו, העיד, בין היתר, שלא ידוע לו על מקרי תמותה במשקים אחרים שקבלו מזון מן התערובת של עמיר דגן, והוא אף הצהיר שבעדר צאן כמו זה של המערערים, הדרך המקובלת להדביר זבובים היא באמצעות ריסוס.

...

נוסיף, בבחינת למעלה מן הדרוש, כי למעשה ניתן היה להורות על דחייתו של הערעור גם על יסוד תקנה 460(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, זאת מכיוון שמסקנתנו היא שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא, הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית, ואין לגלות בה טעות שבחוק.

אין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בעניין זה. גם באשר לערעור שכנגד שהוגש על-ידי הפניקס, הגענו למסקנה לפיה במקרה ספציפי זה אין מקום להתערב במסקנתה של שופטת קמא, אשר סברה כי בנסיבות המיוחדות של ענייננו, ראוי וצודק שלא להורות על השבה.

כאמור, קביעה זו יפה היא לנסיבות מקרה מיוחד זה. התוצאה מכל האמור לעיל, היא, איפוא, שאנו דוחים הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, ובנסיבות העניין לא יהא צו להוצאות.